| 8/2008
 לילה עם ערפד - פרק 23
פרק 23 -
דם הוא דבר שלא קל להשיגו במיוחד בעיר כמו קראנו. הרחובות ריקים, ובמיוחד בשעות בוקר מוקדמות אלו.
רומן התקרב אל החלון ואטם את קרני שמש שחדרו אל החדר, בעזרת הוילון השחור שהיה קשור
לצידי החלון.
"מה נעשה?" שאל רומן והסתכל על דן. "אני לא יודע" אמר וסיבב את ראשו אל מקס, ששכב
חיוור על מיטתו. "נצטרך לחשוב על פתרון" הוסיף ונשם נשימה עמוקה. קטי התקרבה אל מיטתו
של מקס ושמה את ידה על מצחו, שלהפתעתה, היה קר במיוחד. היא כיסתה אותו בשמיכה שהוציאה
מהארון והסתובבה אל דן ורומן עם הבעת פנים רצינית. "אם הוא צריך דם, אני יכולה לתת לו אותו"
אמרה והסתכלה על הבעות פניהם של רומן ודן. דן כיווץ את גבותיו והסתכל על רומן, שהתבונן בו
בחזרה. "לא. את לא יכולה לעשות את זה." אמר ונעמד זקוף. קטי פתחה את עיניה לרווחה וכיווצה
את גבותיה גם כן, בעצבנות. "למה אני לא יכולה?" שאלה. "במצבו של מקס, זה מסוכן מדי." השיב
לה דן, ורומן הסכים איתו לחלוטין. "ערפדים במצב כזה, לא יודעים מתי להפסיק. זה יכול לההפך
למאוד מסוכן בשבילך" הוסיף והרים את טונו. "קטי תצאי מהחדר, צריך לנעול אותו כאן" אמר
וסימן לה עם ראשו לכיוון היציאה. אין להכחיש שהדבר עצבן את קטי במיוחד, שהייתה הסיכוי היחידי
של מקס באיזור. היא הסיטה את מבטה אל מקס, ויכלה לראות שמצבו מחמיר מכל רגע שעובר.
"כמו שבן אדם לא יכול לחיות ללא מיים, הוא אינו יכול לחיות ללא דם" חשבה לעצמה ועצב כבד
מילא אותה מבפנים. רומן ודן יצאו ראשונים מהחדר ודן חיטט בכיסו האחורי על מנת להוציא את
המפתח של החדר ולנעול את מקס בפנים. "קטי, תמהרי" הפציר בה רומן וביקש ממנה לצאת
מהחדר. בצעדים איטיים אך נחושים, קטי התקרבה אל מקס וחטפה את המפתח מידו.
"אני אנעל את הדלת" אמרה לו כשלפתע שמה את ידה על הידית וטרקה אותה בחוזקה,
בעודה סוגרת את עצמה בפנים עם מקס. במהירות היא שלפה את המפתח, הכניסה אותו אל תוך
המעול ונעלה את החדר. "קטי תפתחי מייד!" נשמעו צעוקיהם של מקס ורומן מהצד השני של הדלת.
"קטי זה לא מצחיק. תפתחי מייד!" המשיכו לצעוק ולדפוק על הדלת בחוזקה מרבית.
קטי יכלה לשמוע את ליבה יוצא החוצה מרוב הלחץ שמילא אותה באותה השניה כשפתאום שמעה
קולות מאחוריה. היא סיבבה את ראשה והבחינה במקס, שחזר להכרה והשמיע קולות כאב חזקים.
"אם
הוא צריך דם, הוא יקבל דם. אני צריכה לפצות אותו על כך שהציל את חיי,
שוב." חשבה לעצמה ובלעה את רוקה. "מקס?" קראה בשמו בזמן שהמשיכה להתקרב
אליו יותר ויותר. מקס פקח את עיניו
והסתכל על קטי שעמדה מולו. שפתיו היו לבנות ומתחת לעיניו עיגולים שחורים שביטאו את צמאו.
"איפה כל השאר?" שאל בקול צרוד וכמעט לא נשמע. "הם..הם בחוץ." אמרה והתיישבה על מיטתו
לצידו בעודה נושמת עמוק ומתכוננת לרגע. הוא הרים את מבטו אליה והסתכל עמוק אל תוך עיניה
עם מבטו הבהיר והחד ש גרם לה לחשוב על מעשים אשר רצתה לעשות, אך פחדה אפילו לחשוב עליהם.
"תצאי מפה" אמר מקס ובלע את רוקו.
- "לא, אני..." קטי פתחה את פיה כשמקס קטע את דבריה והפציר בה לעזוב.
"בבקשה תצאי" ביקש ועיניו הסתכלו על צווארה. היא הסתכלה על פניו, שהחלו
לקבל בחזרה את צבעם המקורי וידעה על מה הוא חושב ברגע זה. "אני לא יוצאת" אמרה לו
בנחישות ונשמה עמוק. היא הסתכלה מסביב והבחינה באווירה המוזרה שהקיפה את החדר.
החדר היה אפור וחשוך, שידר אווירה שאינה הייתה נוחה כלל וגרם לבטנה של קטי להתהפך.
היא החזירה את מבטה שוב אל מקס וליטפה את ידו עם ידה. "מקס, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות
בשבילך אחרי שהצלת את חיי כל כך הרבה פעמים, זה לספק לך מקור לדם. אני ירגיש הרבה יותר
טוב אחרי שאני אדע שעזרתי לך לפחות פעם אחת מבין כל הפעמים שאתה עזרת לי. באמת תודה"
אמרה בקולה העדין והחודר והמשיכה ללטף את ידו. "אני לא יכול, אני מפחד לאבד שליטה" השיב
לה מקס וסגר את עיניו לאחר שהתבונן בצווארה במשך שניות ספורות וחשק בו יותר מתמיד.
"אני לא שולט על עצמי עכשיו, אני יכול לשמוע את הדם הזורם בעורקייך. אני מבקש ממך לצאת מהחדר
לפני שאני קם." הוסיף כשלפתע הרים את ראשו למעלה והשמיע קולות כאב חדים.
הוא פתח את פיו לרווחה וזוג ניבים חדים וארוכים הראו את עצמם לקטי, שישבה קפואה,
מנסה לשמור על קור רוח. "מה קרה?" היא שאלה ותפסה את ידו הרועדת בחוזקה.
כל גופו החל לרעוד והוא המשיך לגנוח מכאבים. "מקס? מקס!" קראה בשמו וניסתה להרגיע
אותו ולהחזיר אותו למוטב. קטי קימטה את מצחה והסתכלה על ייסוריו, שהלכו וגברו ורק משפט
אחד התנגן בראשה. משפט שמקס עצמו אמר לה פעם : "הערפד המסוכן ביותר הוא זה שאיבד את כל
כוחותיו, וצמא לדם. ערפדים במצב זה יכולים לרוקן את גופו של האדם הראשון שיראו מבלי להיות
מודעים לכך. הצמא הוא בלתי נשלט."
קטי ידעה מה היא עושה ומה יכולות להיות התוצאות. אך לעזוב את מקס במצב זה? לא יכלה.
"קטי!" צעק מקס ותפס בידיו את השמיכה עליה שכב והחל לקמטה. "תצאי!" המשיך לצעוק
ולהחזיק את עצמו. קטי המשיכבה לשבת לצידו ומקס פתח את עיניו והוריד את ראשו שוב על הכרית.
עיניו היו בצבע אדום כהה, וניביו סירבו להסתיר את עצמם.
"קטי?" היא שמעה את קולם של רומן ודן, שעמדו מאחורי הדלת ודפקו עליה בחוזקה. "קטי תעני!" המשיכו לצעוק.
מקס ליקק את שפתיו בעדינות והסתכל על צווארה של קטי."מקס?" לחשה לו והניחה את
ידה על צווארה החשוף כשלפתע הוא תפס בידה בחוזקה ומשך אותה אליו. היא נפלה על מיטתו
והוא נשכב מעליה. ליבה החסיר פעימה, היא נשכבה כמו פסל ולא זזה מילימטר. היא הרימה
את מבטה אל שלו, והבחינה בעיניו האדומות. הוא פתח את פיו וקירב אותו אל צווארה בקצב
איטי ומצמרר. קטי סגרה את עיניה ושמה את ידה על גבו. "אני מוכנה" לחשה.
כשמקס שמע אותה מדברת, הוא כיווץ את גבותיו וליבו החסיר פעימה גם הוא.
הוא הבין מה הוא עושה וסגר את פיו במהרה. "לא אני לא יכולה לעשות לך את זה, לא יכול!"
צעק ונלחם בצמא שהשתלט לא רק על מוחו אלא גם על עצמותיו.
קטי שמה את ידה השניה על גבו, וקירבה אותו אליה. הוא שכב עליה לחלוטין, הם יכלו להרגיש
את גופיהם אחד של השני ואת הנשימות הכבדות שכל אחד מהם הוציא והכניס.
"מקס, אני בוטחת בך, אני רוצה שתעשה את זה" אמרה והזיזה את ראשה לאחור
בעודה חושפת את צווארה לחלוטין. גופו היה צמוד לשלה וחזהו עלה וירד עם כל נשימה שלקח.
הוא כרך את ידיו מסביב לכתפיה. "אני רוצה שתעצרי אותי כשתתחילי להסתחרר, הבנת?
בכל מחיר תעצרי אותי" ביקש ממנה והרגיש שעוד מעט הוא יצא מדעתו. קטי נדנה עם ראשה
כתשובה חיובית. "אני יכול לשמוע, ולהרגיש את הלב שלך יוצא ממקומו, את לא חייבת לעשות את זה." לחש לה.
"זה לא רק מהפחד" חשבה לעצמה והסתכלה על שפתיו שהיו קרובות אליה שוב, כמו באותו
הלילה בה הוא נישק אותה. רק שהפעם, היא רצתה לעשות זאת בעצמה.
הוא הוריד את ראשו אל צווארה ונשם את ריח גופה, שהוא כל כך התגעגע אליו.
קטי הסיטה את ראשה לכיוונו, נהנית מקולו שחדר אל תוך אוזנה ומנסה להשאר אדישה,
על מנת שהוא לא יגלה עד כמה שהיא לא אדישה כלפיו. "שיחשוב שהלב שלי פועם מפחד,
העיקר שלא יגלה" חשבה לעצמה ונתנה לעצמה להרגיש אותו בכל הכוח, בטוחה שהוא לא יודע
שהפעימות שלה הם מהקרבה שלו אליה ברגע זה, ולא מהפחד. הוא הצמיד את שפתיו לצווארה,
מסתכל היכן ניתן להכאיב לה פחות ובשבריר שניה, ניביו פרצו אל תוך ורידי צווארה ולאט לאט
שאבו את דמה. היא החלה לגנוח, אך היא כמעט ולא הרגישה בכאב עקב אותה הרגשה שסיחררה
אותה. "למה אני נהנית?" חשבה לעצמה ושמה את ידיה על ראשו, מקריבה אותו יותר ויותר.
"זה לא כך כך כואב" לחשה לו והמשיכה לגנוח. צבעו הרגיל החל לחזור אל גופו ועיניו האדומות
החלו להעלם ובמקומן, חזרו העניים הירוקות והבהירות שגרמו לה לעצור את נישמה.
לאחר זמן מה, היא החלה להסתחרר והבינה שזהו הזמן להפסיק אותו, אך משום מה, לא רצתה
לעשות זאת. ידיו טיילו על גופה והיא לא יכלה שלא להכנע לרגש שעטף אותה.
מקס הוציא את ניביו מצווארה וקירב את שפתיו אל אוזנו בעודו לוחש: "למה את לא עוצרת אותי?"
קטי פתחה את עיניה והסתכלה מסביב, מבינה שהיא נסחפת יותר מדי. "זה בדיוק מה שרציתי
לעשות כרגע" השיבה לו ונגעה עם ידה בצווארה המדמם קלות. היא יכלה להרגיש את סימני ניביו,
שסירבו להעלם מצווארה. מקס סגר את עיניו והצמיד את ראשו אל לחייה. "את מרגישה משהו אליי?"
שאל והחל לטייל עם שפתיו על גופה. קטי פתחה את עיניה בתדהמה ורצתה להכחיש, אך לא יכלה
לעשות זאת כשהרגישה את שפתיו על כל כולה.
"אני לא יודעת" השיבה לו המשיכה להנות ממה שמרגישה. הוא הרים את מבטו אליה בתדהמה ובנחישות
תפס את ראשה עם שתי ידיו. "תסתכלי לי בעיניים, ותעני" ביקש ממנה והכריח אותה להסתכל אל תוך עיניו
שנראה היה לה ששאבו אותה אל תוכם. היא הזיזה אל ראשה לצד אחר ונמנעה מלענות.
"לא יכול להיות" חשבה לעצמה והרגישה את ליבה שמאיים להתפרץ החוצה בכל שניה.
"אני מתחילה לאהוב אותו?" חשבה לעצמה והמשיכה לתהות כשלפתע שמעה קול מוזר, שנבע מתוך
המנעול של הדלת. מקס קפץ מעליה וניגב את שפתיו, שטעמו מדמה לפני כמה דקות.
קטי התיישבה על המיטה והדלת נפתחה. דן נכנס פנימה עם פנים זועמות כשבידו מפתח נוסף, שהשיג
מאחד העובדים באכסניה. "קטי מה זה צריך להיות?" שאל אותה והסתכל על שניהם.
האווירה במקום נהפכה להיות לא נעימה כלל. "דן?" קטי קראה בשמו ויכלה לראות את הטירוף הלא מוסבר
שהשתלט על עיניו.
"ממתי את לא מקשיבה למה שאני אומר לך?" צעק עליה והתקרב אל מיטתה. "את באה איתי" אמר
לה ותפס בידה בעודו גורר אותה בכוח מהחדר. קטי פתחה את עיניה בתדהמה ויכלה להרגיש בכאב
שהוא גורם לה כשהוא מוחץ את ידה בכוח וללא רחמים. היא יכלה להבין שהוא דאג לה, אבל עד
כדי כך?. "זה לא דומה לדן" חשבה לעצמה כשלפתע שמעה את קולו של מקס מאחור.
"תעזוב אותה".
המשך יבוא...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים