ישששששש לי יותר מאלף כניסות! וואוו חיחיחי :]]
פרק 24 -
"מה אמרת
לי?" שאל דן בטון מאיים וסיבב את פיו אל מקס, שבצעדים מהירים התקרב אל המקום
בו הוא
עמד עם קטי. ראשה של קטי לא יכל להרגיש או לשמוע
דבר, הוא החל להסתחרר ברגע בו קמה מהמיטה.
"אל תתערב מקס" ביקש דן והמשיך ללחוץ על
ידה הכואבת של קטי ולגרור אותה מהחדר כלפתע נשמעו
צעדים כבדים שהגיעו מהמסדרון. היה זה רומן שנכנס אל
החדר והסתכל על כולם במבטו האדיש.
"מה קורה פה?" שאל והסתכל הישר על פניה של
קטי שנהפכו לחיוורות בצורה מחרידה.
מבטה היה חלש ונטול כוח ולחייה אדומות וחמות. הוא מצמץ
בעיניו והתקרב לקטי על מנת לשאול מה
שלומה כשלפתע היא איבדה את יציבותה והתמוטטה על
הריצפה. "קטי!" צעק דן ועזב את ידה.
מקס התכופף לריצפה והרים אותה על ידיו החסונות בעודו
סוחב אותה אל מיטתו ומניח אותה עליה בעדינות.
גופה החל להזיע ומקס התקרב לארונו בעודו מוציא שמיכה
ומכסה את גופה.
רומן לא הופתע מתוצאות הלוואי הללו והמשיך לעמוד
זקוף כשדן הסתכל על מקס במבט מלא שנאה וכעס.
"הלכת רחוק מדי!" צעק דן למקס והחל להתקדם
לעברו כשרומן עצר אותו עם ידו והסתכל בעיניו.
"זה לטובה דן, אתה לא מבין שאם היא לא הייתה
עושה זאת מקס היה בסכנה? הוא הציל את כולנו דן.
אל תדאג לקטי, היא תהיה בסדר עד הערב." אמר לדן
ובאופן מסויים מילותיו באמת הצליחו להרגיעו.
דן נעמד זקוף ושילב את ידיו. מקס התיישב לצידה של
קטי ונגע במצחה הבוער. "הכל יהיה בסדר,
אהוב...תי" חשב לעצמו ולא העיז להשמיע את
דבריו. רומן ביקש משניהם לצאת מהחדר ולתת לקטי לקבל
בחזרה את כוחה. "תנו לה לנוח קצת" אמר
והוציא בכוח את מקס, שסירב לצאת, מחדרו.
"למה הכל מעורפל?" חשבה קטי בעודה הולכת
בשביל ארוך שלא הראה את סיומו. הערפל כיסה
את המקום וראשה של קטי החל לכאוב. "איפה אני?"
חשבה לעצמה ושמעה את הד מחשבותיה שהושמע
על כל המקום. כלל שהיא הלכה, כך רגליה איבדו מכוחם. היא
רצתה לנוח והבחינה בבקשה ישנה שעמדה
השביל. ובהתלהבות ניכרת וללא מחשבה שניה, היא החלה
להגביר את הליכתה לקראתה.
לאחר זמן קצר, היא הגיע אל דלת הבקתה. הדלת הייתה
עשויה מעץ ישן, ולפני המראה שלה, לא הייתה
חזקה כלל. "אני יוכל לבקש עזרה" חשבה
לעצמה קטי בהתלהבות והחלה לדפוק על הדלת הישנה.
ככל שהיא דפקה, היא החלה להבין שאין אף אחד בבית ולהמשיך
לדפוק – לא יעזור.
אין כאן אף אחד?" חשבה לעצמה ולקחה כמה צעדים אחורנית
בעודה מסתכלת לכל כיוון אפשרי ומקווה
למצוא אנשים באיזור. רעש פתאומי נשמע מתוך הבקתה
וקטי התקרבה אל החלון הגדול שהיה ממוקם
מטרים ספורים מהדלת עצמה, ונעמדה על קצות אצבעותיה,
מנסה לדחוף את גופה למעלה ולהביט לבפנים.
החלון היה לוכלך קלות והיא נאלצה לנקות את חלקו
בשרווליה של החולצה השחורה אותה לבשה.
למרבה הפתעה, אכן היה מישהו בפנים. היא מצמצה בעיניה
וראייתה החלה להתטשטש.
עיניה לא נתנו לה לראות בבירור את פרצופים של האנשים
שישבו בפנים, אך היא יכלה לראות את דמותם.
בתוך החדר עמדה אישה גבוה, עם סינר כחול, והשתעשעה
עם הילדה הקטנה שישבה על כיסא עץ נמוך.
עיניה של קטי צרבו ככל שהיא התאמצה להחזיר את ראייתה
כלפתע נשמע קול בכי מבפנים וקטי שפשפה
את עיניה שוב והדביקה את שתי ידיה על החלון ואת ראשה
הניחה ביניהן, במטרה לראות מה מתרחש.
האישה הושיבה את הילדה הקטנה על ברכיה וליטפה את
ראשה בעדינות, אך הילדה לא חדלה לבכות
ולא נהנתה מהדבר. קטי כיווצה את גבותיה לא מבינה מה
קורה והחלה לדפוק על החלון.
"למה הן לא עונות?" חשבה לעצמה והמשיכה
לדפוק, חזק יותר, אך להפתעה נראה היה שאף אחת מהשתיים
לא שמעו את הדפיקות. "מוזר.." חשבה לעצמה
והמשיכה לבהות בסקרנות לבפנים. תחושבת דה ז'ה וו
עמוקה תקפה אותה והיא הרגישה שהיא הייתה במצב זה
בעבר. האישה תפסה את צווארה של הילדה
ופתחה את פיה הגדול שהראה זוג ניבים גדולות וחדות
במיוחד. קטי פתחה את עיניה בהלם והחלה להקיש
על החלון בכל כוחה, אך עדיין לא זכתה לתשובה. הילדה הקטנה
ישבה בשקט ללא התנגדות וחיכתה למר
גורלה כשהאישה הכניסה את ניביה אל תוך צווארה
ובתנועות איטיות, שאבה את מה שהייתה זקוקה לו.
ראייתה של קטי התבהרה והיא יכלה סוף סוף לראות את
זהותם של הילדה הקטנה והאישה.
האישה נראתה לה מוכרת מתמיד, היא רק לא זכרה היכן
ראתה אותה.
שתי פצעיה של קטי החלו לכאוב באופן פתאומי וחזק והיא
נאחזה בהם עם שתי ידיה כשהבחינה בגבר
צעיר המתקרב לקראתה.
הוא היה לבוש במעיל שחור ישן, וכובע גדול ומרווח
שהסתיר את פניו, היה מונח על ראשו.
היה זה שלב בו ראשה של קטי החל לכאוב בצורה מחרידה
והיא התכופפה על הריצפה.
הגבר הצעיר התקרב אל דלת הבית ודפק בחוזקה. קטי נעמדה
על רגליה למרות כאבה המר
והתקרבה אליו באיטיות. "אל תטרח, הן לא יפתחו"
אמרה לו בקולה החנוק וניסתה לראות את פניו.
היא קימטה את מצחה וציפתה לתשובה, אך הוא התנהג
כאילו לא שמע אותה כלל.
קול הדלת החלודה החל להשמיע את עצמו והדלת נפתחה
באיטיות וקלילות רבה. קטי פתחה את פיה
והתכנסה בתוך מחשבותיה. אותה האישה נעמדה מולו
וחייכה במתיקות. היא הדביקה לו נשיקה
רכה ועדינה על שפתיו וכתוצאה מכך הוא הוריד את כובעו
מראשו וניגב את רגליו על השטיח
הקטן שהיה מונח לפני הכניסה לבית.
"לא יכול להיות..." חשבה לעצמה קטי וקפצה
לאחור. היה זה מקס שעמד מולה וחייך אל אותה האישה.
קטי הסיטה את מבטה לעבר האישה, וקפצה אף רחוק יותר. "לא
יכול להיות..פשוט לא יכול להיות.."
מלמלה לעצמה כאשר הצליחה לזהות את זהותה של האישה
שעמדה מול מקס והתעללה בילדה הקטנה.
ללא ספק, הייתה זאת סלינה. "סלינה..."
קראה לה קטי בקולה החנוק ועיניה התמלאו בדמעות שבמהרה
החלו לפלס את דרכם על לחיה. קטי בלעה את רוקה וניסתה
להסדיר את קצב נשימתה. תחושה מוזרה
מילאה את בית החזה שלה והיא הרגישה בגלי הקור שהכו
את פניה. מקס שם את ידו על כתפה של
סלינה ובחיוך שאל: "מה שלום קטי?" והוריד
את ידו מכתפה. קטי הסתובבה אליו וחשבה שהוא מדבר אליה
אך הבינה במהרה, שהדבר אינו נכון. "היא בסדר,
הכנס פנימה, היא בפנים" ענתה סלינה ונשכה את שתי
שפתיה. קטי ניתחה את מילותיה של סלינה בראשה וחום
גופה החל להעלות. היא הסתובבה מצד לצד
וכאבי ראשה החלו להחמיר. "לא! לא!" צעקה
כשלפתע הרגישה את גופה נופל על משהו קשה וקר.
היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בחדרו של מקס,
שוכבת על הריצפה כשכל גופה בוער.
בחדר לא היה אף אחד, והדבר הראשון שעשתה היה להסתכל
לעבר החלון, שוילון שחור חסם את נופו.
היא קמה על רגליה במהרה ורצה לעבר החלון בעודה מזיזה
את הוילון לצד ומסתכלת לבחוץ.
בחוץ היה חשוך והלילה כבר עלה, היא יכלה לראות את
הכוכבים הגדולים שהאירו את האיזור ואת אור
הירח שגרם לה להרגיש באי נוחות מוחלטת. היא גלגלה את
עיניה והחלה לנשום בקצב מהיר כשניזכרה
בחלום שחלמה לפני דקות ספורות. היא סגרה את עיניה
בכאב ולקחה נשימה עמוקה.
"אני הילדה הקטנה?" שאלה בקול רם אך לא
קיבלה תשובה. היא סידרה את שיערה המבולגן ובסהרה
יצאה מהחדר כשפניה מועמדות כלפי היציאה מהאכסניה. היא
הייתה זקוקה לאוויר צח וצלול שיסדר
את מחשבותיה. האוויר בחוץ היה קר והשמש החביאה את
קרניה מזמן. האורות ברחוב המבודד האירו
אזורים בודדים והצרצרים ניגנו את זמרם שוב. קטי התיישבה
על אבן גדולה שמיקומה היה לא רחוק
מהאכסנייה והסתגרה בתוך מחשבותיה. היא הבינה שהיא
מתחילה להזכר בעברה אך לא יכלה
להדביק את כל החלקים יחדיו על מנת ליצור תמונה שלמה
של הכל. היא לא יכלה להאמין שמקס,
אותו אחד שגורם לליבה לפעום, התעלל בה בילדותה ביחד
עם חברתו סלינה שכמעט הובילה אותה
למותה. "מקס לא יכול..." חשבה לעצמה והחלה
לבכות. "הוא פשוט לא יכול" המשיכה להתייסר
ולהגביר את קצב דמעותיה שלא נתנו לה מנוח. היא הרגישה
נבגדת ומרומה וקיוותה שמישהו יבוא
ויסביר לה את אשר ראתה, ויגיד לה שהדבר אינו נכון.
קטי המשיכה
לחטט בזכרוה האבוד כשלפתע נשמעה קריאה לעזרה מאחורי אחד הבניינים וקטי נעמדה על
רגליה בעודה מנסה להאזין למתרחש. קול הקורא אינו היה
מוכר והיה ילדותי לחלוטין. היא רצה במהירות
בעודה נעזרת בשמיעתה והבינה שהקריאות מגיעות מאחת
הסמטאות שבהמשך. היא התלבטה אם להכנס
למקום או לא, אך היה כבר מאוחר מדי ולא הייתה לה
ברירה. בנחשיות ומהירות היא נבלעה בתוך הסמטה
החשוכה והלא צפויה ונעמדה במקום, הסתכלה לצדדים
והבחינה בילד קטן בגיל 8-9 יושב עם גבו דבוק
דבוק לקיר בניין ישן ומחביא את ראשו בין רגליו. כל גופו
רעד וקולות הבכי שלו השתלטו על המקום.
קטי התקרבהאל הילד הקטן והתכופפה אליו. "ילד, קרה
משהו?" שאלה אותו והרימה את ראשו בשתי
ידיה. על פניו היו שריטות זעירות ועיניו היו נפוחות
מבכי. היא פתחה את עיניה וכיווצה את גבותיה.
"מי עשה לך את זה?" שאלה וניגבה את
דמעותיו עם ידיה. הילד הרים את מבטו אליה וקימט את פרצופו,
מתחיל לבכות שוב. "שש..שש..הכל יהיה בסדר"
לחשה לו ושמה את ידה על ראשו.
הילד הרים את עיניו שוב , אך הפעם פניו קיבלו הבעה
מבוהלת ושפתיו רעדו. קטי קימטה את מצחה
והבחינה שמבטו של הילד מופנה אל מה שנמצא מאחוריה. היא
הרגישה בגלי החום שמכים את גבה
ונשימות כבדות של מישהו שאינה יודעת את זהותו. היא נעמדה
על רגליה באיטיות וסיבבה את ראשה
לאחור. מה שעמד מולה, שיתק את כל גופה, היא מעולם לא
פחדה כל כך, קרו לה הרבה דברים בחודש
האחרון, אבל פחד בעוצמה כזו עוד לא הרגישה. היא יכלה
להרגיש את הרעידות העוברות על כל גופה
ואת נשימתה שיוצאת מכלל שליטה. מולה עמד גרגויל, אך
לא מאובן כלל. חיי למופת. אותו האחד
שקארין דיברה עליו ביום הראשון בו הם הגיעו לאכסניה.
"הוא לא אמור להיות פסל?" חשבה לעצמה
קטי והסתכלה על החיה הגדולה. צבעה היה אפור, היא
הייתה בעלת כנפי ציפור וראש שד. היא עמדה
מולה
וטלטלה את ראשה מצד לצד עם קרניה הקטנות שבצבצו
מראשה. נחיריה של החיה נפתחו ונסגרו עם כל
נשימה שלקחה.
קטי לקחה נשימה עמוקה ושמעה את הילד הקטן שישב
מאחוריה, מתחיל לבכות שוב. היא נעמדה זקוף,
מסרבת להכנע לכאב, ותחושות המועקה שהרגישה. היא הורתה לילד לשבת עם עם פניו אל הקיר ולסגור את
אוזניו.
האדרנלין בגופה עלה במידה ניכרת והיא לא ידעה מה לעשות במצב
הנתון.
קטי התרחקה באיטיות מהילד והגרגויל עקב אחר צעדיה. היא
חשבה על לברוח, אך ידעה שאין מוצא.
היא הסתכלה מסביב והבחינה במקל ברזל שהיה תקוע
באדמה. היא חשבה על להרחיק את החיה בעזרתו
אך ידעה שסיכוייה קלושים. היא הסיטה את מבטה לעבר
הילד הקטן, שהקשיב בקולה וישב עם פניו אל הקיר,
והסתכלה שוב על הגרגויל, שעיקם את פרצופו והתכונן
לתקיפה. כשהוא הבחין בצעדיה ההולכים ומתגברים
הוא הוריד את ראשו ובשבריר שניה קטי מצאה את עצמה
נרדפת על ידו.
הגרגויל התעופף באוויר ופגע עם רגלו בראשה, דבר
שהעיף את כל כולה על הקיר הקרוב ביותר.
קטי התמוטטה על הריצפה ונאחזה בבטנה בכאב. להפתעתה הגרגויל
סיבב את גבו אליה והחל להתקדם
אל הילד הקטן שישב לא מודע למצב, וידיו אוטמות את
אוזניו. "לא!" צעקה קטי ונעמדה על רגליה
בעודה רצה אל עבר מקל הברזל ובכל כוחה עוקרת כל כולו
מהאדמה. היא החליטה לסמוך על
האינסטינקים שלה והסתכלה על הכרכרה השבורה שעמדה
מולה והסתירה את גבו של הגרגויל.
היא הרימה את ראשה בנחישות ורצה אל הכרכרה השבורה. היא
מצאה את עצמה דורכת עליה בעוצמה
ובמהרה מתנתקת ממנה עם רגלה השניה, בעודה עושה כמה
וכמה סיבובים באוויר ונוחתת הישר על רגליה.
קטי הרימה את מקל הברזל למעלה וכיוונה אותו אל עבר
הציפור. הילד הקטן החל לבכות שוב כשהרגיש
שהגרגויל נעמד סנטימטרים ספורים ממנו, והתחיל להתלבט היכן לנשוך. קטי השליכה את מקל הברזל
באוויר לעבר הגרגויל, בעודה לא בטוחה אם הוא יפגע בו בכלל, ולמרבה
הפתעתה, המקל פגע בצווארו של
הגרגויל והוחדר פנימה.
הגרגויל התמוטט על הרצפה ודם סמיך פילס את דרכו
החוצה מתוך פיו הערמומי.
ללא חשיבה מוקדמת קטי רצה לעברו של הילד בעודה מרימה
אותו על ידיה ובורחת מהמקום בשארית כוחה.
השניים יצאו מהסמטה והיא הורידה אותו על רגליו. הילד
חיבק את שתי רגליה והודה לה על מה שעשתה למענו.
הוא נופף לה עם ידו ובמהרה ברח מהמקום. קטי התיישבה
על הרצפה ולא יכלה שלא להכנע לכאבים שהרגו
את גבה ובטנה. היא כיווצה את גבותיה והסתכלה מסביב. "ממתי
אני יודעת לעשות דברים כאלה?" חשבה
לעצמה וניזכרה בביצועים שבצעה כמה דקות לפני כן. "זה
לא דומה לי" הוסיפה ובלעה את רוקה.
המשך יבוא... :]]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים
