| 8/2008
לילה עם ערפד - פרק 25
פרק 25-
ראשה של קטי החל לכאוב, וכל פעם שהיא סגרה את עיניה, חתיכות סרט חתוך מבולבל, החלו לעבור בראשה
פעם אחר פעם. ככל שהיא עשתה מאמצים להזכר בעברה, כך מוחה רק הגביר את רמת כאבו.
דבר אחד בו היא הייתה בטוחה הוא, שמסתירים ממנה משהו, משהו שאולי לא רוצים שתגלה.
אחרי חלומה האחרון, בו מקס התברר כמישהו שלא ציפתה ממנו להיות, היא הרגישה שרמת הביטחון שלה בקשר
לכל אחד ואחד מהם, ירדה, ואין ספק, שהיא לא יכולה לסמוך על אף אחד, אפילו לא על עצמה.
היא תמיד רצתה שיספרו לה את כל האמת אחת ולתמיד, כמה שקשה היא לא תהיה. חוסר הידיעה הזה
חנק את מוחה על פעם מחדש. אך היא ידעה, שאפילו אם תבקש, אף אחד לא יספר לה כלום, לפחות לה מביניהם.
"קטי!" שמעה קול מודאג הקורא לה מרחוק והרימה את ראשה. הייתה זאת קארין שרצה לכיוונה ובידיה טלפון סלולרי.
"מה את עושה כאן? יש לך מושג כמה חיפשתי אותך?" שאלה את קטי בנימה עצבנית והתנשפה מעייפות.
קטי, הלא מרוצה כלל, הרימה את ראשה וקימטה את גבותיה בעצבנות. "למה לא סיפרת לי שהגרגוילים אמיתיים?"
שאלה בתוקפנות וקימטה את שפתיה. "את ראית..גרגויל?" הופתעה קארין וגלגלה את עיניה למעלה.
קארין נשארה לעמוד והתכנסה בתוך עצמה, מתלבטת מה לענות כשבסופו של דבר, הכניסה את הסלולרי לכיסה האחורי
של מכסניה השחורים והתבוננה אל תוך עיניה האדישות של קטי.
"זאת עבודתו של מסדר הדרקון. מצטערת קטי אבל אני לא אוכל לספק לך יותר פרטים" אמרה והושיטה את ידה,
בעודה מציעה לה עזרה לקום. קטי תפסה את ידה בחוזקה ונעמדה על רגליה החלשות.
קארין התבוננה בפניה הזועפות של קטי וקימטה את מצחה. "קטי, אולי זה ישמע לך מוזר, אבל המילה לפיד, אומרת לך משהו?"
שאלה לפתע ושילבה את ידיה. קטי לא חשבה יותר מדי על תשובה ומיהרה לענות בשלילה.
קארין נעמדה זקוף וסידרה את שיערה מאחורי אוזניה.
"אני רוצה לבקש ממך שני דברים. הראשון – אל תספרי לאף אחד על מה שקרה עכשיו, אחרת אני אהיה זו שתחטוף
ושנית – מתי שתתחילי להזכר במשהו, חשוב מאוד שתבואי ותספרי לנו על זה, מבינה?"
ביקשה קארין בקולה האדיש ועזרה לה לפלס את דרכה אל האכסניה המחרידה שקטי כל כך שנאה.
"בסדר" אמרה קטי והמשיכה ללכת. ליבה לא הרגיש בנוח והיא יכלה להשבע שהאווירה במקום הייתה מוזרה ולא נינוחה כלל.
קארין התנהגה מוזר, אך זהו אינו היה דבר שהפתיע אותה, כי הוא קורה לעיתים קרובות.
מרחוק ניתן היה לראות את פרצופו של רומן, שהחל להעמיס את התיקים של כולם אל תוך המטען של המכונית.
"לאן הלכתן בנות? הגיע הזמן לחזור לבית הספר" שאל את קארין וקטי, שמיהרו להתקרב ופרצופיהן לא היו חביבים במיוחד.
קטי נעמדה דום ולא ענתה, אך קארין מיהרה להרגיע את רומן.
"להסתובב, רציתי לראות את העיר בפעם האחרונה לפני שנעזוב" אמרה.
רומן הרים את אחת מגבותיו והסתכל עליה במבט משועשע. "אפשר לחשוב שיש פה מה לראות, חוץ מהריסות
ובתים נוראיים" אמר והניח את ידיו על מותניו הצרות. "הכל מוכן?" שאל דן שיצא מחדר האכסניה
ובידיו תיקו השחור. "איך את מרגישה?" שאל את קטי ונעמד במקומו. אחריו יצא מקס, בעודו סוחב
את תיקו, ואת תיקה של קטי על כתפיו הנאות.
למראה דמותו, ליבה של קטי החסיר פעימה והיא הורידה את ראשה, בעודה מנדנדת אותו מצד לצד ואומרת לדן
שהכל בסדר.
הוא התקרב אל מטען המכונית, שם את תיקו בפנים, והסתובב אליה. "את רוצה שניקח אותך לרופא, שיבדוק אותך?
את ניראית חיוורת, כאילו ראית רוח רפאים." אמר והסתכל על קארין, ששיחקה בשיערה, בחשדנות.
"אין צורך" מיהרה קטי לענות בנימה אדישה ונכנסה הישר אל תוך המכונית. מקס קימט את מצחו
באי הבנה ושילב את ידיו. "אני אתעלם ממנו לבינתיים" החליטה קטי והתיישבה בנוח.
קארין נכנסה לבפנים וכך גם רומן. דן התיישב ליד ההגה, ומקס לידו.
במהרה המכונית החלה להתניע ורומן הידק את חגורתו והסיט את ראשו לכיוונה של קטי, שלא הוציאה מילה מפיה.
"קטי, המקום הזה לא מזכיר לך משהו?" שאל בסקנות וכל הפרצופים הופנו אליו.
"רומן מה אתה עושה?" שאל אותו מקס וביקש ממנו להפסיק.
"נכון רומן, עדיף תשתוק." ביקש דן והמשיך לנהוג. קטי לא הגיבה ופרצופה הפך לאדיש יותר לשניה לשניה.
היא לא יכלה להתמודד עם מבטו של מקס, לכן כל מה שעשתה כל הנסיעה הוא להסתכל מבעד לחלון.
השביל עליו הם נסעו היה חשוך ואורות הרחוב האירו רק חלקים זהירים ממנו.
ערפל כבד השתלט על האופק הרחוק וכיסה את הגבעות, שלא נראו בכלל.
ככה עברו להן שעות ספורות, ומכיוון שהם לא יכלו להרשות לעצמם לעצור ולנוח, מקס החליף את דן בנהיגה.
קארין ורומן ישנו עמוק, ודן עצמו נירדם לאחר שניות ספורות. קטי ומקס היו היחידים שלא יכלו לעצום עין
במשך כל הנסיעה. אך בגלל נוכחותו של מקס, הייתה חייבת להעמיד פני ישנה גם היא.
היא פקחה את עיניה למחצה והתבוננה בדמותו של מקס, שישב מולה, ונהג בשלווה.
היא כל כך רצתה להתקרב אליה ולספר לו על הכל, אבל בו זמנית, לא העיזה ופחדה מתשובתו.
"למה את לא ישנה?" שאל אותה במפתיע וליבה החסיר פעימה. היא פקחה את עיניה באיטיות, כאילו רק
קמה משנתה והסתכל על הבעת פניו דרך המראה הקטנה שהייתה מעל למושב הנהגים.
"איך ידעת?" שאלה אותו והורידה את ראשה.
"אני יכול לשמוע את הדופק שלך, את לחוצה. קרה משהו?" שאל אותה והתבונן על דמותה בעזרת המראה.
"לא, לא משהו מיוחד"  ענתה באופן לא משכנע למדי, ויכלה לחוש, שהוא מרגיש שהיא משקרת.
"טוב, כשתרצי תספרי לי" ענה לה והמשיך להתרכז בנסיעתו.
הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת וקטי בקושי יכלה לישון, המכונית התנדנדה וכל פעם שהצליחה להרדם,
התעוררה שוב. "הגענו" אמר מקס והקיש על כתפו של דן, על מנת להעירו משנתו. דן הרים את ראשו
ושפשף את עיניו. "אה כן" מלמל ופתח את דלת מכוניתו. קארין כבר הייתה ערה ורק רומן, סירב לפקוח
את עיניו. להעירו לקח מאמצים קשים מצד כולם. השעה הייתה 6 בבוקר.
השער הבית ספרי היה פתוח, ורק מורים אחדים הסתובבו בקרבת המקום.
"יאללה לישון, מחר בית ספר" אמר רומן ודילג בעליזות אל חדרו.
היה זה בוקר יום ראשון, וכולם היו זקוקים לשינה טובה כדי שיוכלו להתחיל לחזור לשגרה הבית ספרית מחר.
קטי עלתה לחדרה ושמה את תיקה בצד. היא נכנסה למקלחת ושטפה את גופה המלא חבלות
במיים חמים ונעימים. שונטל עוד ישנה ומשקפי ראייתה היו מונחות על מגירה קטנה שעמדה לצד מיטתה.
קטי לא רצתה להעירה, לכן החליפה את בגדיה במהרה ושכבה על מיטתה הנוחה, נהנית מריחו הרענן
והמוכר של חדרה. היא הרימה את ראשה וניזכרה במכתבים שהניחה בתיקה. היא פתחה את תיקה
ורוקנה אותו לגמרי, על מיטתה נפלו מוצרי איפור ובגדים שלבשה בימים האחרונים.
המכתבים היו בתחתית התיק וחלקם אף התקמטו קלות. קטי הוציאה את המכתב הראשון והתבוננה לתוכו.
לא היה שום דבר מיוחד, מכתב ריק ומוזר. במכתב השני היו פרסומות ישנות שככל הנראה, אף אחד לא פתח כמה שנים.
היא נשמה עמוק וכבר החלה לאבד תקווה. היא אחזה במכתב השלישי ופתחה אותו בעדינות והיסוס.
"מה שלומך אחי היקר? אני כרגע בבוסטון, מבצעת את עבודתי, ולמזלי, לא נתקלתי בבעיות מיוחדות והכל הולך
כמו שתוכנן. מקווה לשמוע ממך במהרה, צור איתי קשר. שלך, ננסי".
קטי הסתכלה על המכתב בהתרגשות והבחינה בכתובת אימייל שהייתה מתחתיו.
היא פתחה את עיניה וקפצה ממיטתה בעודה מתקרבת בדילוגים אל דלת חדרה ויוצאת אל המסדרון.
"חדר המחשבים אמור להיות פתוח בשעה הזו" מלמלה לעצמה ופילסה את דרכה אליו בעודה מחזיקה
במכתב בעליזות רבה. לאחר מאמצים רבים להכנס, ואישורים מהמורים, היא נכנסה אל החדר המחשבים
והתיישבה ליד המחשב הראשי. היא פתחה כתובת דוא"ל, ומיהרה להקליד את מכתבה.
"שלום רב ננסי, אני מצטערת להטריד אותך, אך אני כמעט בטוחה שיש לי קשר מסויים לאחיך,
קוראים לי קטי ואני לומדת בבית ספר פרטי בצפון הארץ. זכרוני אבד לפני 4 שנים ועד היום אני מתקשה
להזכר אודות עצמי. מקווה שלא הטרדתי אותך, ומקווה שתצרי איתי קשר דחוף, אם ידועים לך פרטיים עליי."
קטי מיהרה לחזור לחדרה וכעת, יכלה לשכב ולנוח כמה שרצתה. מיטתה הנוחה הרימה את מצב רוחה
וריח הבושם של שונטל התעופף לו בכל החדר. היא נירדמה בקלות והשעות עברו להן אחת אחרי השניה.
מרוב תשישותה, היא עברה את כל יום ראשון, בשינה, ולא שמה לב לכך בכלל.
"תתעוררי ישנונית!" שמעה את קולה של שונטל קורא לה וידה הנוקשת על ראשה.
"מה השעה?" מלמלה קטי בקול עייף ושפשפה את עיניה.
"כבר 9, תכנסי למקלחת ותתכונני לשיעור" ביקשה והדליקה את הפן, שיישר את שיערה.
"לא רציתי להעיר אותך אתמול כי חזרת מאוחר, אבל לישון כל היום – לא מתאים לך." הוסיפה שונטל
וחיוך שובב עלה על שפתיה המכוסות בשפתון ורוד וזוהר. "כן, כנראה שהייתי עייפה מדי, לא שמתי
לב איך הזמן עבר." השיבה קטי וחשבה על כל השעות הנוראות האלה שבילתה בנסיעה, בהן לא יכלה
לעצום אפילו עין לפרק זמן ממושך.
"תחסכי ממני את ההסברים ומהרי למקלחת" נזפה בה שונטל והניחה את תיקה על גבה.
"אני יראה אותך בכיתה" אמרה ויצאה מדלת חדרה.
קטי צחצחה את שיניה, סידרה את שיערה והתכוננה ליום בית ספרי רגיל, הדבר היחיד שיכלה לקרוא
לו רגיל בימים האחרונים. היא הסתכלה מבעד לחלון וגשם זהיר כיסה את הזכוכית עם טיפותיו השקופות.
היא לבשה חולצה לבנה ומכנסיים שחורות וירדה ויצאה אל המסדרון, ירדה למטה ופתחה את המיטרייה
הקטנה שלקחה עימה לפני שיצאה. להרטב היה הדבר האחרון שרצתה.
למזלה, הרוח לא הייתה חזקה מדי והגשם עוד לא הספיק להראות את כל כוחותיו.
לאחר שניות ספורות, קטי דילגה מעל השלוליות והגיעה בטוחה אל הבניין הבית ספרי.
היא הורידה את מטרייתה וסגרה אותה בעדינות כשלפתע הרגישה יד זרה,  מושכת אותה אליה.
היא סיבבה את ראשה בתדהמה והסתכלה על מי שעמד מולה.
הייתה זו אישה בשנות ה-40 לחייה, שיערה שחור וארוך ועיניה בהירות וירוקות כעיני חתול.
"קטרין!" קראה האישה בשמה והצמידה אותה חזק אליה.
קטי קימטה את מצחה וכיווצה את גבותיה בפליאה. "אנחנו מכירות?" מלמלה קטי בעודה מתקשה
לנשום עקב החיבוק החזק והעוצמתי שהעניקה לה האישה המוזרה. האישה הורידה את ידיה ממנה
ובלעה את רוקה. "מצטערת על אי הנוחות" אמרה והתנשפה מעייפות. "חיפשתי אותך בכל בתי הספר
באיזור, ומצאתי אותך כאן. את לא מבינה אילו מאמצים ושעות לקחו לי לעשות זאת." מלמלה האישה
אך קטי עדיין לא הבינה דבר והסתכלה אל תוך עיניה בערעור ואי הבנה.
האישה הורידה את ראשה והציגה את עצמה בפניה. "קוראים לי ננסי" לחשה ושמה את ידה
על כתפיה של קטי, בעודה מלטפת אותה קלות ודמעות בעיניה. פיה החל לרעוד ובמהרה הדמעות החלו
לפלס את דרכם מטה על לחייה הלבנות. איפורה היה שחור וכבד, ולכן לא לקח הרבה זמן עד שהדמעות מרחו
אותו על כל פניה. קטי פתחה את עיניה וגלגלה אותן לצדדים, ניזכרת במכתב שמצאה, ודוא"ל ששלחה אתמול.
"אה... ננסי" אמרה ופתחה את פיה. "אבל מה את עושה כאן?" שאלה אותה והתפלאה על הדבר.
"קטרין, את לא מבינה כמה שנים חיפשתי אותך. כמה שנים דאגתי לך, חשבתי שנפטרת. חשבתי.."
אמרה האישה ושמה את ידה על פיה. "שאני לא אראה אותך יותר" הוסיפה והחלה לבכות שוב.
קטי הורידה את מבטה וריחמה על האישה המסכנה, שלמרבה הצער, אינה זכרה.
"מה קרה לך, איפה היית כל השנים הללו?"שאלה.
"כאן, אני מניחה" השיבה קטי והעלתה חיוך מאולץ על פניה, לא יודעת מה לענות ומה להתחיל לשאול.
"את באמת לא זוכרת אותי?" שאלה האישה וקימטה את שפתיה בחרדה.
קטי הרימה את מבטה ובחנה את פניה, אך לא יכלה להזכר בדבר. ננסי שילבה את ידיה בעודה מודה לאלוהים
שהצליחה למצוא אותה, ונעמדה זקוף
.
"קטי, אביך היה.. אחי.. " אמרה והסתכלה על הבעת פניה הלא מופתעת של קטי.
היא חשדה בכך, והדבר היחיד שהייתה צריכה, הוא הוכחה מספקת.
"זה עושה אותי לדודתך.." הוסיפה ננסי וסגרה את עיניה בכבידות, מקווה שזהו אינו חלום.
"כן, תיארתי לעצמי" ענתה קטי אך עדיין ראתה בה אדם זר. "לא פלא שלא יצרת איתי קשר במשך
כל הזמן הזה, ואני חשבתי על הגרוע ביותר" אמרה ננסי בקול חלוד וחלש.
"באתי לקחת אותך איתי" הוסיפה ננסי וקטי פתחה את עיניה בתדהמה. "רגע, אבל לא..אני לא יכולה
ללכת איתך עכשיו." מלמלה ונילחצה קלות. היא אף פעם לא חשבה שהכל יקרה מהר כל כך.
ננסי הורידה את ראשה ואמרה בהבנה: "כן, אני מבינה. אני מניחה שאת צריכה זמן, אבל לצערי
אני לא אוכל לתת לך אותו." הוסיפה ונעמדה זקוף. "יש משהו שאני בטוחה שאת לא יודעת,
וחובתי לעדכן אותך בו. בך תלויים חיים של הרבה אנשים, קטרין." הוסיפה האישה בקול רציני ומשכנע
ובלעה את רוקה. "אני מניחה שאת לא זוכרת מה היית ומה היו הורייך" אמרה.
קטי גלגלה את עיניה ונשכה את שפתיה קלות. "לא" ענתה ללא חשיבה מוקדמת והבעת פנים עצובה
השתלטה על פניה. "אני אספר לך הכל, אל תדאגי יקירתי" עודדה אותה האישה, אך קטי לא הרגישה
בטוחה לידה, בשבילה ננסי הייתה לא יותר מבן אדם זר, ומוזר לחלוטין. קטי הנידה בראשה בעייפות ונשמה
עמוק כשלפתע ננסי תפסה בשרוולה וגררה אותה לצד על הריצפה. קטי פתחה את עיניה בעודה
מנסה לגרום לידיה של ננסי לעזוב אותה, אך ננסי שמה את ידה על פיה והשתיקה אותה לגמרי.
בעיניה היה מבט זועם ומפחיד. היא הסתכלה קדימה ולא איפשרה לקטי אפילו לנשום.
"אני לא מאמינה" מלמלה לעצמה ננסי והורידה את ידיה משפתיה הכואבות של קטי.
"תיהי בשקט." ביקשה והמשיכה להסתכל קדימה. "מה הוא עושה כאן?" שאלה בקול, אך קטי לא הצליחה להבין על מה מדובר.
"על מה..את מדברת?" שאלה קטי וקימטה את גבותיה.
ננסי הצביעה עם ראשה לכיוון מישהו שעמד מולה, ועיניה נהפכו לקרות וזועמות. היא הכניסה את ידיה
לתיקה והחלה לחטט בין חפציה. לפי מראה פניה, היא לא מצאה את מה שחיפשה.
היא הרימה את ראשה ונשמה בכבידות. "תסתכלי טוב קטי, הוא, היה אחראי למות אביך" אמרה
והידקה את שיניה בחוזקה. קטי פתחה את עיניה בהלם וליבה החל להגביר את קצבו, היא לא הבינה
על מה האישה מדברת, וגופה החל לרעוד. היא הזיזה את פניה לכיוונה על מנת לראות על מי מדובר
וראתה נער צעיר עומד מולה, ומסתכל לכיוון בית מגוריה. "מקס?" חשבה לעצמה ונפלה לאחור,
בעודה אוחזת בבית החזה שלה, שאיים להתפרץ החוצה.
המשך יבוא...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים