לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים


"לילה עם ערפד" - ז'אנר : על טבעי, רומנטיקה. את התקציר אפשר למצוא בתחילת פרק א'.

Avatarכינוי:  לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים

בת: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2008

לילה עם ערפד - פרק 27







מצטערת בדרך כלל אני מעדכנת מהר אבל לא היה לי זמן בימים האחרונים, מצטערת אם לא יצא משובח, אבל הנה:

פרק 27-

"הרגי אותו, יקירתי." ביקשה ננסי בקולה העמוק ושילבה את ידיה בחוסר סבלנות. קטי בלעה את רוקה ולא יכלה
להאמין למשמע אוזניה. "להרוג?" לחשה. "כן יקירתי." חזרה על עצמה ננסי ומזגה לעצמה עוד מהיין שעמד
על השולחן. פניה של קטי החווירו מרוב בהלה. איך היא תוכל להרוג מישהו שנתנה לו את ליבה?
לפתע קול חנוק נשמע מרחבי החדר, והוא הגיע הישר מפיו של מקס. "את מאמינה לה?" שאל.
קטי קפצה לאחור והוא הרים את מבטו אליה. מבטיהם ניפגשו וליבה של קטי החסיר פעימה. מבטו היה זועם,
פגוע, ועצוב בו זמנית. עיניו שידרו לה הרגשה, שלא ידעה שיש בכוחה להרגיש. מבטו העלה בראשה מספר
שאלות ותהיות בנוגע למה שמתרחש. ננסי אכן נראתה לה מסתורית להפליא, והבקשות שלה מקטי ביום הראשון
להכירה, היו מוגזמות יתר על המידה. קטי הסתכלה שוב על מקס ומצמצה עם עיניה בכאב ועצבות.
"הוא לא יכול להיות האחד שהרג את אבא שלי." חשבה לעצמה והורידה את מקל הכסף למטה.
"שאלתי אותך שאלה קטי, את מאמינה לה?" שאל שוב בקולו החנוק, וחיוך משביע רצון עלה על פניה של ננסי,
שבפירוש נהנתה מהמחזה.


ננסי קירבה את ידה אל ראשו ועדפה אותו לאחור בחוזקה. "אל תנסה את מזלך ילד." אמרה בקול מאיים והסיטה
את מבטה אל עברה של קטי. "כולנו מחכים." לחשה.
קטי שמה את ידה על בית חזהה, שפעם בחוזקה, והסתכלה שוב בעיניו הבהירות, שנראו מבעד לשיער הכהה
שנפל על פניו הלבנות. היא הרגישה כל כך שבירה לידו, כל כך קטנה וחסרת כוחות, במיוחד כשנאלצה להתמודד
עם מבטו הפגוע. קארין ששכבה בצד, חזרה להכרתה ופתחה את עיניה, מנסה להבין מה קורה סביבה.
מקס המשיך להסתכל על פניה ההמומות של קטי, שלא יכלה שלא להשבר. פניה התעקמו ועיניה החלו לדמוע.
דמעות זהירות, שניסו לא לפרוץ החוצה, החלו לפלס את דרכם למטה מעיניו הבהירות של מקס, שבמהרה הפכו
לאדומות. ננסי כיווצה את גבותיה והסתכלה על שניהם. היא הנידה בראשה באי הבנה וגלגלה את עיניה ביהירות.
"יש משהו שאינו ידוע לי?" שאלה את קטי ולגמה פעם נוספת מהיין האדום שפילס את דרכו אל שפתיה מתוך כוס
הזכוכית העדינה שהייתה בידיה. מקס סגר את עיניו בכבידות ופתח אותן מייד. "תעשי מה שמבקשים ממך קטי." אמר לה
והתיישב זקוף בעודו מוציא את חזהו לבחוץ ואומר לה לתקוע את המקל הישר בתוך ליבו. "הוא גם ככה לא פועם כבר."
הוסיף בקולו החנוק ומבטו החודר כוון הישר אל תוך עיניה, שלאחר ששמעו את דבריו, פרצו בבכי בלתי נשלט.
"קטי?" נשמע קול מאחור, שהתגלה כקארין. קטי פתחה את עיניה לרווחה והסתכלה על קארין, שהייתה
שרועה על הריצפה. קארין בחנה את ננסי במבט מעורער והפנתה את פניה בחזקה אל דמותה של קטי.
"מה את עושה?" שאלה אותה בקול רציני ופגוע במיוחד. קטי בלעה את רוקה ומלמלה משהו שקארין לא הצליחה
להבין. "אם את מתכוונת להגיד משהו, לפחות תעשי שזה יהיה ברור." ביקשה קארין והמשיכה לבחון את ננסי.
קטי הנידה בראשה בכאב וסגרה את עיניה. "אני יודעת שהשתמשתם בי." אמרה.
קארין פיהרה את פיה ולא יכלה להאמין למשמע אוזניה. "שמה?!" שאלה. "שמה?!" צעקה.
"תגידי תודה, שלקחנו אותך אלינו, תגידי תודה שלא נתנו לך.."- צעקה קארין כשקולה של ננסי התערב וקטע
את דבריה. "שומר, איני מתכוונת לשמוע את הההערות הללו." אמרה, והשומר מייד סגר את פיה של קארין בעזרת
סרט ארוך ושחור שהוציא מכיסו. "ובכן, בואי נעבור לעניינינו." אמרה ננסי והסתכלה על קטי, שהתכנסה בתוך עולמה.
מקס עצם את עיניו וזוג דמעות מלוחות וחמות פילסו את דרכם אל חזהו המנופח.
ננסי קימטה את מצחה וחטפה את מקל הכסף מידיה של קטי "נראה לי שאני מבינה מה הבעיה." אמרה
והסתכלה על קטי במבט ביקורתי ואדיש. "אני כבר חיה הרבה מאוד שנים, וראיתי הרבה דברים בחיי, הרבה
מאוד. אבל דבר כזה? לעולם לא." אמרה והרימה את גבתה השמאלית. "על מה את מדברת?" שאלה קטי
והחזירה לה מבט ביקורתי. "את אוהבת אותו, נכון?" שאלה. פניה של קטי החווירו והיא יכלה לשמוע את
הדופק שלה מגביר את קצבו. היא גלגלה את עיניה ולא ידעה מה לענות. מקס הרים את ראשו למעלה
ובחן את קטי, שנלחצה עד מאוד. "את יודעת קטי, שמעתי סיפורי אהבה בין ערפדים לערפדים, וערפדים
לבני אדם, אבל סיפור כמו שלך, חשבתי שאפשרי רק בטלויזיה, או ספרים." אמרה וחייכה בציניות מוחלטת.
קטי נשמה עמוק וכיווצה את גבותיה. "למה את מתכוונת?" שאלה. "את באמת לא יודעת? אף פעם לא חשבת
איך יכול להיות שאת זזה כל כך מהר, שומעת כל כך טוב, מחלימה במהירות, או מרגישה שמשהו הולך לקרות.
לא חשבת על כך?" שאלה וכעת נשמעה ערמומית במקצה. "איך את יודעת זאת?" השיבה קטי בשאלה וקימטה
את מצחה בעודה מתרחקת כמה צעדים לאחור. "איי בלאק בלאק, אביך לימד אותך את זה מאז שהייתה תינוקת.
נולדת למשפחת ציידי ערפדים מבוקשת במיוחד, יקירתי. " הוסיפה ולגמה שוב מהיין, שכמעט ניגמר.


קטי הרגישה שהפילו אבן ענקית על כתפיה, כל עולמה קרס בשבריר שניה.
היא גילתה את הכל בבת אחת, דבר שגרם לסיבוכים ותהיות בנוגע למה שנכון או לא, למה שחלום או מציאות.
"מה חשבת? לא סתם נבחרת להיות שומרת הלפיד." הוסיפה ננסי ונעמדה זקוף.
קול מצחקק עטף את החדר וננסי הורידה את מבטה אל מקס, שישב וחייך באדישות.
"אז זה מה שאת מחפשת? את הלפיד?" שאל והרים את מבטו אליה. הוא לא נשמע מופתע מדי ממה שאמרה, וקטי
הבינה, שמקס ידע. "ואם כן?" שאלה ושילבה את ידיה. "אז את מבזבזת את זמנך." השיב באדישות.
ננסי קימטה את מצחה וסגרה את עיניה למחצה. "מה אתה רוצה להגיד בכך?" שאלה והתקרבה אל דמותו.
"מצאנו אותו כבר." השיב. עיניה של ננסי שינו את צורתן וכעס עמוק נראה מבעד לעיניה.
גופה החל לרעוד וכוס היין האדום, החליקה בין ידיה וניפגשה עם הרצפה. היא הסתכלה על קטי בזעם והתנשמה בכבידות.
"צוציקית ארורה, אמרת שהלפיד לא בידייך." צעקה ופילסה את דרכה אליה. היא כרכה את ידיה סביב צווארה והרימה אותה
כלפי מעלה באוויר. ידיה ורגליה של קטי החלו לזוז לכיוונים לא מוגדרים ללא כל מטרה מוצדקת וראייתה החלה להתטשטש.
לאחר שניות ספורות ננסי הורידה את קטי על רגליה והסיטה את ראשה לצד. היא בלעה את רוקה ופתחה את פיה בעודה
מקרבת אותו אל צווארה החיוור. ניבים ארוכים וחדים צצו בין שיניה ובשבריר שניה, היא תקעה אותן בצווארה של קטי.
מקס פתח את עיניו ונעמד על רגליו כשידיו כבולות. "עכשיו!" צעק לכיוון לא מוגדר ונשמעה ירייה.
קטי נפלה על הריצפה, ועליה נישכבה ננסי, בעודה יורקת את הדם שהרגע ניסתה לשתות על חולצתה.
קטי נאחזה בצווארה והחלה לזחול לצד במטרה להחלץ.


היא הרימה את ראשה ושמעה עוד כמה יריות באוויר.
שני השומרים והנהג נפלו על הריצפה ונשמו את נשמתם האחרונה. היא הרימה את ראשה והסתכלה על דלת המחסן,
שנפתחה לה באיטיות רבה. מולה עמדו דן ורומן, עם אקדח בידם. קטי פתחה את פיה בתדהמה ובלעה את רוקה.
הם נכנסו לחדר ודן נעמד ליד קארין והרים אותה על גבו. חן התקרב אל מקס וירה באמצע שרשרת האזיקים, דבר ששחרר
אותו לגמרי. הוא נעמד על רגליו והחל ללכת אל כיוון היציאה, לא מסוגל להסתכל בעיניה של קטי.


http://www.youtube.com/watch?v=JCtgTpxgwjc

דן התקרב אל קטי עם קארין על גבו ונשם עמוק. "אני לא מאמין שהעדפת לבוא לפה, עם אישה שאת לא מכירה,
במקום לסמוך עלינו." אמר בקול מאוכזב וחנוק ומצמץ עם עיניו. "קטי, ידענו מהתחלה מי את ולמה את מסוגלת.
כל יום סיכננו את חיינו בכך שהיינו עם ציידת, שבכל רגע יכלה להזכר בהכל ולתקוע לנו כדור כסף בראש.
מקס סיכן את חייו בשבילך אינספור פעמים, הוא קיבל יריות, מכות, ואף דקירות שבמקור נועדו לך.
אף אחד מאיתנו לא יכל לספר לך על זהותך האמיתית, זה לא קל להיות ליד ציידת, ובנוסף, שומרת הלפיד.
כשהיית קטנה מקס וויתר על הכל בשבילך, יצא מהמסדר, עזב את סלינה, ותמיד אמר שהזכרת לו את אימו.
לפני ארבע שנים, מסדר הדרקון גילה איפה אביך החביא אותך ובא לביתכם כדי לסיים את חייכם. באותו הזמן
מקס היה אחד מחברי המסדר, וידע על הדבר. הוא שכר חבורת ערפדים, ואני מביניהם, והגיע אל המקום.
הוא בגד במסדר, בגד בקנון - שהחשיב לאביו, כדי להציל אותך.
אנשי המסדר שפכו בנזין על דלת ביתכם ושרפה גדולה פרצה במקום. את ואביך הייתם תקועים בפנים,
איכשהו אביך הצליח להוציא אותך מהדלת הסודית של מרתפו, ויצא ביחד איתך. כשחברי המסדר שמו לב
שנעלמתם, הם יצאו אחריכם כשכלי נשק בידיהם. אביך הצמיד אותך לקיר והחל להלחם עם שלושים וחמישה
ערפדים, לבד. זה היה הרגע בו מקס, אני, קארין, ועוד כמה ערפדים שאת לא מכירה התפרצנו למקום והחלנו
להלחם בחברי המסדר. אביך זיהה את מקס, מפני שהוא היה זה שהחזיר אותך לביתך כשהיית קטנה.
הוא החל להלחם לצידו, ושניהם גברו על עשרים ערפדים. אבל את? לא יכלת להעמיד את אביך בסיכון.
והחלטת להצטרף. הרמת מקל מתכת מהריצפה והתחלת להלחם איתנו, אך הבעיה הייתה שלא היית מספיקה כשרה.
קנון התגנב מאחורייך וכיוון את אקדחו לגבך, אביך ראה זאת ומיהר להפריע לדבר. הוא נעמד מאחורייך, והכדור פגע ליד ליבו.
הוא נפל על הריצפה ואת הסתובבת, נפלת והחלת לבכות. קנון הרים את ידו וכיוון את אקדחו לראשך כשמקס נעמד מאחור
וירה לו בכתף. קנון נפל על הריצפה והאקדח התעופף באוויר. הוא זחל עד אלייך ונגח בך עם ראשו,
את נפלת לאחור ופגעת עם ראשך על סלע שעמד מאחור. קיבלת מכה חזקה ואיבדת את ההכרה.
זה היה הזמן בו מקס ירה בידו השניה של קנון, וקנון ברח מהמקום במחשבה שמתת. אביך היה עוד בהכרה, ואני וקארין נעמדנו
לידו. הוא הוציא אקדח מכיסו, ונתן אותו למקס. "תשמור על הבת שלי, ידעתי שהיום הזה יבוא." אמר והוציא מכתב מכיסו.
שניות ספורות לאחר מכן, נשם את נשימותיו האחרונות.
את הלפיד ככל הנראה, קברת חצי שנה לפני האירוע, בתוך האדמה של קברו של אימך. את זה מצאנו
כשהיינו בקראנו. היית מחוסרת הכרה ודיממת ללא הפסקה. מקס התקרב אלייך והרים את ראשך,
את פקחת את עינייך למחצה והסתכלת מסביב. "קטרין? קטרין את בסדר?" הוא שאל אותך ונגע במצחך.
"מי זאת קטרין?" שאלת, והבננו שמצבך גרוע. הוא שילם לי ולקארין סכום כסף אדיר ופקד עלינו לשמור
עלייך, כי אם ימצאו אותו איתך, יהרגו אותך על בטוח. הוא עבר לעיר אחרת וחיי שם כל השנים הללו.
והכל? הכל בשבילך קטי. אפילו אם לא ידעת את כל זה, יש מספיק דברים, שהיו אמורים לגרום לך לתהות
אם הננסי הזאת, דיברה אמת. היינו איתך כל כך הרבה זמן, כל יום. אני מרגיש כל כך מאוכזב. העדפת להאמין למישהי
שאת לא מכירה כלל, מאשר לחברים שלך. ששמרו עלייך והגנו עלייך בחייהם." אמר דן בטון מאוכזב
והוריד את ראשו. קטי פתחה את עיניה ופרצה בבכי מר, הדמעות לא יכלו למצוא מנוחה והיא הרגישה
שהיא רוצה לעקור את ליבה מהמקום. "זה לא היית אתה שהחזקת אותי כשפקחתי את עיניי?".
-"לא קטי, זה היה מקס, אני עמדתי מאחוריו, ואולי זה מה שגרם לך בלבול. בכל מקרה, לא אמרנו לך כלום, כי מצאנו
את הגביע, ורצינו למנוע ממך את המידע הפוגע הזה. אבל בחיים לא ציפינו שתעשי לנו את מה שעשית.
מזל שראינו איך ננסי נכנסה לבית הספר וחבטה בראשו של מקס. קארין הגיעה מאוחר יותר וננסי לקחה גם אותה.
את יודעת מי זאת ננסי? אני אגלה לך. היא שפחתו של קנון, היא כבר מזמן לא דודתך. היא נהפכה לערפד כשהיית בת 11,
ומאז אביך הכחיש את קיומה. אין לי יותר מה להגיד לך, במיוחד לאחר שכמעט תקעת כלי כסף שליבו של מקס."
הוסיף דן ונשמע רציני כמו שקטי לא שמעה אותו מעולם. "בואי, אנחנו ניקח אותך לבית הספר." הוסיף בלחש והוריד
את מבטו המאוכזב. קטי התרוממה מהריצפה ופניה הכחילו מרוב בהלה ותדהמה. היא החלה לפלס את דרכה אל המכונית
כמו בובה על חוטים, שלא יודעת מה היא עושה. היא יצאה לבחוץ וראתה את הג'יפ של דן, עומד מול המחסן.


קארין ישבה ליד דן שנהג, ורומן מאחור, מצופף. אף אחד מהם לא הוציא מילה, רק חיכו שתעלה למכונית.
קטי פתחה את דלת המכונית והתיישבה ליד רומן, שאפילו לא החזיר לה מבט. "מחר ניסע לקראנו ונסיים
את הסיוט הזה אחת ולתמיד. אני אקח את הגביע איתי." לחש דן והתניע את המכונית. הוא הסתכל על השתקפותה
מהמראה הקטנה שמעליו וכיווץ את גבותיו. "וכן, זה אומר שממחר לא תראי אף אחד מאיתנו יותר, אף אחד."
אמר ונשך את שפתו בעצבנות. קטי הסתכלה לכיוונים וחיפשה את מקס עם מבטה, אך הוא לא היה. "מקס לא יסע איתנו."
לחש רומן אך עדיין סירב להסתכל אל תוך עיניה. "כל מה שאני יכולה להגיד, הוא סליחה. סליחה על שהייתי כל כך טיפשה.
לא התכוונתי." לחשה והחלה לבכות בכל כוחה. קארין נשמה עמוק והורידה את מבטה. "את מבינה עכשיו למה
לא רציתי אותך עם אחי? או עם מקס? סיפורי אהבה בין ציידי ערפדים לערפדים, אף פעם לא ניגמרים טוב."
לחשה והרימה את גבותיה. "בכל מקרה, לאחר שהשער בין שתי עולמות יסגר. כולנו ניעלם.
בשביל העולם האפור הזה,
מלא ביצורי אנוש, שכל יום עסוקים בלריב, לרכל, להרוג, לפגוע - אנחנו נאבד את חיינו.
אך זאת הייתה החלטה שלנו" הוסיפה
והמכונית התניעה.

המשך יבוא...

חבר'ה, נשארו עוד שתי פרקים.
נכתב על ידי לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים , 28/8/2008 00:06   בקטגוריות סיפורים בהמשכים  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



10,729
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , 18 עד 21 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללילה עם ערפד - סיפור בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)