| 9/2008
לילה עם ערפד - פרק 28
פרק 28 -
"מחר בבוקר, תחכי לנו ליד שער בית הספר בשעה שבע בדיוק." אמר רומן עם קול אדיש ולא אכפתי במיוחד.
"אל תאחרי." הוסיף והחל להתקדם אל כיוון בית המגורים.
קטי מצמצה עם עיניה ונשמה עמוק. היא הרימה את ידה ושמה אותה בעדינות על מצחה.
"מה עשיתי?" מלמלה לעצמה והחלה להתקדם גם היא, לכיוון מקום המגורים. השעה הייתה דיי
מאוחרת, והשמש שקעה, בעודה משאירה מקום לירח, שתפס את מיקומו בשמיים והוקף בכוכבים
זהירים, שהפעם, אפילו מראם, לא הצליח לעודד את פניה המוטרדות. היא עלתה לחדרה
ופתחה את הדלת בעדינות. היא הסתכלה מסביב על החדר בו בילתה למעלה משנה, וצמרמורת עזה
תקפה את בטנה. בעדינות ורכות היא פילסה את דרכה אל מיטתה, שנראתה לה כל כך גדולה ובודדה
כעת, ונשכבה עם כל בגדיה. המילים של דן לא יכלו לצאת מראשה:
"ממחר לא תראי אף אחד מאיתנו יותר, אף אחד." קולו הסתובב בראשה כמו הד, שלא רצה לעזוב.
היא לא ידעה אם מה לעשות, הדמעות החמימות שפילסו את דרכן למטה, לא יכלו להשביע את רצונן,
ורק המשיכו לזלוג. היא סגרה את עיניה, ודמותו של מקס השתלטה על מחשבותיה.
ריח גופו הגיע עד אפה, למרות שידעה שזהו לא יותר מחלום.
היא קפצה ממיטתה והוציאה מתיקה את הפלאפון הכסוף, ששכחה מקיומו. "אני לא יכולה. פשוט לא יכולה."
מלמלה לעצמה ועם ידה הרועדת החלה להקליד הודעה: "מקס, אני מחכה לך בחדר שלי,
אל תחשוב אפילו לא לבוא. זה עניין של חיים ומוות."
דקות ספורות עברו מאז שליחת ההודעה. קטי ישבה על מיטתה וכוס מיים קרים הייתה מונחת בידה
הרועדת. "הוא יבוא?" חשבה לעצמה ולא פסקה להביא מבטים חטופים אל עבר הדלת, שנראתה
לה כל כך לא נחוצה בזמנים כאלו. "כנראה שלא, על מי אני עובדת? במקומו לא הייתי באה."
מלמלה לעצמה וכיווצה את גבותיה בכאב. לפתע נשמעה דפיקה בדלת וקטי קפצה ממיטתה.
ליבה החל להגביר את קצבו והיא שמה את ידה על חזהה, על מנת לחזור ולנשום סדיר.
"הכנס." צעקה ושמה את כוס המיים הקרים על השולחן הנמוך שעמד ליד מיטתה. הדלת נפתחה
בהיסוס ודמותו של מקס הופיעה. עיניו הביטו על הריצפה ושיערו נפל על פניו החיוורות.
בצעדים איטייים וחלשים הוא פילס את דרכו אליה ונעמד מטרים ספורים ממנה. היא סגרה
את עיניה והרגישה את הלחץ, משתלט על כל גופה. "מה רצית?" שאל בקול חלש ומאוכזב.
עיניו היו אדומות, ומבטו, לא הצליח להתמודד עם מבטה. הוא היה מאוכזב עד עמקי נשמתו.
הוא לא יכל לשכוח את עיניה, שכעמדה להרוג אותו. "שאלתי שאלה." הוסיף ונעמד זקוף.
"מקס.." קטי קראה בשמו אך מילותיה נבלעו. –"אם יש לך משהו להגיד לך, כדאי שזה יהיה עכשיו."
אמר לה ונשם עמוק. קטי התיישבה על מיטתה ושמה את ידיה על ברכיה. "אני מצטערת."
לחשה. –"על מה?" שאל והסיט את מבטו לכיוונה.
"על הכל מקס. אני מצטערת שלא הבנתי נכון את הכוונות שלך, על שלא הערכתי את כל מה
שעשית עבורי, ובמיוחד, שפקפקתי בך."
-"זה קצת מאוחר מדי להתנצל, לא?" שאל ובלע את רוקו.
"אני.."
-"אבל זה בסדר קטי, בואי נחשוב שזה לא קרה. ואם זה כל מה שרצית להגיד לי, תסלחי לי אבל אני
ממהר, שיהיה לך לילה טוב." אמר והפנה את גבו אליה, בעודו מתקדם אל כיוון הדלת, כשלפתע
הרגיש זוג ידיים רכות, כורכות את עצמן סביבו. הייתה זאת קטי שחיבקה אותו מאחור. גופה נצמד
לגופו וידיה סירבו לעזוב. מקס החל להתנשם וסגר את עיניו, מרגיש איך ליבו לא יכול להתנגד
לתחושות הממלאות אותו כעת. "מה את עושה?" שאל ובעדינות שם את ידיו על ידיה.
"כל מה שאמרתי לך לפני כמה שניות, לא היה הכל. יש עוד." מלמלה והצמידה את אפה אל גבו,
מריחה את ריחו, שגרם לראשה להסתובב. הוא פתח את עיניו ולא יכל שלא לשמוע את פעימות
ליבה, שלא היו פחות מהירים משלו. "מה עוד?" לחש, ובעדינות קטי הורידה את ידיה למטה.
"אני לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת להגיד זאת." מלמלה ובלעה את רוקה. מקס נשם עמוק
והניד עם ראשו מצד לצד. "ידעתי." לחש ולקח עוד נשימה עמוקה. "את אף פעם לא יכולה."
הוסיף ופתח את דלת חדרה. קטי תפסה את ידו בעדינות והוא השתחרר ממנה במהירות.
הוא יצא מחדרה והחל ללכת באיטיות אל כיוון המדרגות. עינייה התמלאו בדמעות זהירות
והיא מיהרה להוציא את ראשה למסדרון. "אתה לא קולט?!" צעקה ומקס נעמד במקומו.
"דווקא אתה, זה שיכול לשמוע מה עובר עליי, מה אני מרגישה, לא קולט?! אני אוהבת אותך
מקס, אוהבת!" צעקה על כל המסדרון והד דבירה נשמע ברחבי כל בית הספר. אחד המורים
החל לעלות במדרגות, וצעדיו נשמעו עוד מרחוק. מקס קפא במקומו, כל גופו היה משותק
לאחר ששמע את המשפט, שחשב שלא ישמע לעולם. "מקס, המורה!" צעקה לאחר שהבחינה
בצעדים המתגברים והמתקרבים. מקס הסתובב אליה עם פניו והחל להתקדם אל חדרה במהירות
ונחישות. "תכנס מתחת למיטה!" אמרה בלחש ודחפה אותו לבפנים, בעודה נועלת את הדלת.
לאחר דקות ספורות נשמעה דפיקה, וקול עמוק נשמע מצידה השני של הדלת. "בדיקת חדרים."
אמר הקול וקטי נשמה עמוק לפני שהתקרבה ופתחה את הדלת. מולה עמד מורה, עם משקפי
ראיה עגולות וזקן ארוך ולא מסודר כלל. גובהו היה נמוך ומשקלו גבוה עד מאוד. "ערב טוב."
אמרה קטי למורה ונעמדה זקוף. המורה הכניס את ראשו אל החדר והסתכל על כל פינותיו.
"את לבד?" שאל והמשיך לבחון את הסביבה. קטי השתעלה קלות ובלעה את רוקה.
"כמובן." השיבה בנחישות ונשענה על פתח הדלת. "מצויין." אמר המורה והוציא את ראשו
אל המסדרון. "ובכן, אז שיהיה לך לילה טוב." הוסיף וסימן ביומנו וי.
"מקס, השטח פנוי." לחשה ועזרה לו לעמוד על רגליו לאחר ששכב דקות אחדות ללא תזוזה
מתחת למיטתה. הוא הרים את ראשו והסתכל אל תוך עיניה, שהרגישו את מבטו החודר והמעפנט.
לפתע קטי ניזכרה במה שסיפרה לו לפני דקות ספורות ופניה האדימו. "מה שאמרת אז... התכוונת לזה?"
שאל והתקרב אליה עוד יותר. ליבה החל לפעום בחוזקה, ועיניה ניסו לברוח ממבטו. "אני תמיד
מתכוונת למה שאני אומרת." אמרה בהיסוס והורידה את מבטה. "ממתי?" שאל.
-"לא יודעת, מהרגע הראשון אני מניחה. אבל אז עוד לא הבנתי זאת." השיבה ונשכה את שפתיה
בנבוכה. "חיכיתי שתודי בזה, אבל כבר מאוחר מדי. את יודעת, מה שיקרה מחר, בלתי נמנע."
אמר עם קול צרוד והסתכל על פניה, ששינו את הבעתן. "אני רוצה שתשארי איתי הלילה. הלילה
האחרון. בבקשה?" הפצירה בפניו ולא יכלה להאמין למילותיה. היא מעולם לא חשבה שיגיע יום
בו היא תדבר בכזו פתיחות עם מישהו, במיוחד על רגשותיה. מקס בלע את רוקו ופתח את פיו
בתדהמה. "את בטוחה?" שאל וקירב את פניו אל פניה. "כן." השיבה ללא היסוס וללא חרטה.
"אני רוצה שתחשבי על דברייך לפני שאת נותנת לי תשובה חיובית." ביקש כשלפתע הרגיש את
שפתיה מלטפות את שפתיו. עיניו נסגרו והוא החל לנשק את קטי בעדינות ושלווה. ליבם פעם
כמו שלא פעם בחייהם. מקס היה לבוש בחולצה לבנה מכופתרת, ובמהרה קטי החלה לפתוח
את הכפתורים, אחד אחד. באיטיות ועדינות, היא משכה את חולצתו מעליו ונגעה בשרירי החזה
המרהיבים שהטריפו אותה עוד מהיום הראשון. זרועותיו הארוכות כרכו את עצמן מסביבה וגרמו
לראשה להסתחרר. ידה עברה על גופו הנחשק ובמהרה שניהם החלו להתנשף, עד הרמה
בה נהיה להם חם וזיעה קלה הרטיבה את שניהם. הוא משך בחולצתה והשכיב אותה בעדינות על המיטה.
גופו הערום היה צמוד לשלה וחזההו עלה וירד עם כל נשימה שלקח, וכל נשיקה שנתן.
קטי הרימה את ראשה ושפתיו נחתו על צווארה הלבן, מטיילות להן מפה לשם.
"אני אוהבת אותך." אמרה כשהרגישה את המתח המיני שהתרחב ביניהם. מקס משך את עצמו
ליכוון מעלה והרכין את שפתיו על שפתיה העדינות, שלא חדלו להתנשף. "לא כמו שאני אוהב אותך."
לחש לה והרכין את שפתיו על שלה, בעודו מנשק אותה בלהט. שפתיו היו נעימות ורכות מתמיד
וגרמו לה להרגשה כה מיוחדת, שנראה היה שכעת היא בגן עדן, וכל מה שבו חופצת נפשה, הוא שהזמן
יעצור במקום, ויתן לשניהם להנות ממשהו, שכל כך לא יכלו עד עכשיו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלה,
הלילה שעליו לא תתחרט לעולם. לא משנה מה יקרה בהמשך, שום דבר ואף אחד לא ימחק זאת
מזיכרונה. היא אוהבת אותו כמו שלא חשבה שתוכל לאהוב. היה זה לילה בלתי נשכח, "לילה עם ערפד."
"הגיע הזמן לקום." לחש מקס אל תוך אוזניה של קטי. עיניה היו עצומות והוא היה הדבר היחיד,
עליו היא חלמה, עד אור הבוקר. היא פקחה את עיניה בקלילות והרגישה את שפתיו מלטפות את
אוזניה וגורמות לליבה צביטה קלה ונעימה. "כבר בוקר?" לחשה לו ושפשפה את עיניה קלות.
הדבר היחיד שהיא לא רצתה כעת, הוא לחזור למציאות הקשה. כל מה שהיא רצתה הוא להמשיך לחלום,
ביחד עם מקס, הערפד שלה. שניהם קמו על רגליהם וקטי נכנסה אל תוך האמבטיה על מנת להסתדר.
היא לקחה בידיה כוס מיים ומברשת שיניים והחלה לצחצח את שיניה בעדינות ורכות כשלפתע
דמעות לא צפויות התפרצו החוצה והחלו לגרום לפרצופה להאדים. היא סגרה את פיה ושמה
את כוס המיים המלאה על הכיור הלבן. היא הסיטה את מבטה אל המראה הגדולה שעמדה
מעל הכיור והמשיכה לבכות, בשקט, שהוא לא ישמע.
אך הדמעות היו חזקות מדי, במהרה היא החלה להשתעל ולהחנק, ושמה את ידה על פיה, מנסה לשמור על קור רוח.
"אני לא רוצה שיראה אותי ככה." מלמלה לעצמה ונעמדה זקוף, מוחה את דמעותיה. מקס ישב על מיטתה עם ראשו
למטה וידיו על ברכיו. על הריצפה החלו ליפול טיפות קלות שהגיעו הישר מתוך עיניו. מועקה חזקה
תקפה אותו, והוא לא יכל שלא לבכות. המשפט הנפוץ של "גברים לא בוכים" נראה לו כה פתטי
וקטנוני ברגע ההוא. כל מה שהוא רצה הוא לבכות ולפרוק את כל עצבו וכעסו על העולם הזה.
דלת האמבטיה נפתחה וקטי יצאה משם, מייבשת את פניה, שעדיין היו אדומות, עם מגבת ורודה ונעימה.
מקס הרים את ראשו אליה וקם ממיטתה. "בואי לפה." לחש לה והצמיד אותה בין זרועותיו. "את הדבר הטוב
היחיד,שקרה לי מאז ומעולם. אני אוהב אותך." לחש אל תוך אוזנה וחיבק אותה חזק.
ידיה נכרכו מסביב למותניו ודמעותיה התפרצו על גופו הערום, ירדו במורד חזהו עד הבוקסר השחור
שלבש. "דין דין דין דין." צלצל פלאפונה והיא מיהרה לראות במה מדובר. הייתה זו הודעה מקארין:
"אנחנו מחכים לך למטה כבר עשר דקות, איפה את?" נזפה בה, וקטי מיהרה ללבוש את הדבר
הראשון שראתה. מקס מיהר אל חדרו וגם הוא החליף את בגדיו. "סוף סוף!" צעק רומן לעברה
כאשר ראה אותה מתקרבת אל הג'יפ של דן. קטי נעמדה זקוף, לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה אל
תוך המכונית. מקס כבר ישב מקדימה והסתכל מבעד לחלון, כשדן לידו. שניות ספורות לאחר מכן,
הג'יפ התניע והחל בדרכו. הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת, במיוחד ללא עצירות. הם נסעו שעות על גבי
שעות ואף אחד לא הוציא הגה מפיו. ליבה של קטי כאב עד כדי כך, שהיא שקלה אפילו להוציא
אותו ממקומו, שיפסיק להכאיב לה כל כך.
"הגענו." אמר דן ועצר את המכונית. קטי הסתכלה מבעד לחלון ומלבד מקום הרוס, ואבנים גדולות
בכל מקום, לא ראתה דבר. האוכלוסיה שהייתה באיזור, כנראה עזבה שנים אחדות לפני,
ורק עורבים שחורים ישבו על חלק מהאבנים וקרקרו להם להנאתם. כולם ירדו מהמכונית ודן ניגש
אל המטען האחורי, מוציא משם כלי מוזר, שככל הנראה, אמור להיות הלפיד המדובר.
"כל מה שאת צריכה לעשות, הוא לתקוע אותו עם הידיים שלך, איפה שאני אראה לך."
אמר לה והורה לה לקחת אותו מידיו. קטי הורידה את ראשה והרגישה שהוא שוב מתמלא בתמונות מוזרות
וקטועות, שאינה יכלה להבין. הדבר היחיד שהיה מובן לה – הוא שהכלי הזה, אכן מוכר לה.
דן נעל את מכוניתו וכולם החלו לפלס את דרכם על האבנים אל במה גדולה והרוסה שעמדה מולם.
צמחייה לא רבה, כיסתה חלק מהאבנים, והיה ברור מאליו שאיכנשהו, יש מקור מיים בסביבה.
קטי הניחה את רגלה על אבן גדולה וניסתה לא לאבד את יציבותה כשלפתע משהו פגע בגבה.
היא הניחה את ידיה על האבן וניסתה לחזור לעמדתה הקודמת. כולם סיבבו את ראשם וראו
כמינימום עשרים איש, עומדים מולם. ביניהם היה הזקן, שקטי זכתה להכיר בלילה בו הייתה בקראנו.
אותו אחד שנאם, וזכה לתשומת לב רבה מצד הערפדים. האיש אחז במקל עץ חזק במיוחד והכה בו באדמה.
"לא כל כך מהר." צעק והסתכל אל תוך עיניה. מקס קפץ ונעמד על אבנה, בעודו מחביא את דמותה מאחוריו.
"קנון, אני מציע לך לא להתערב בזה." צעק לעברו, כאשר הבחין בחיוך הקטן שעלה על שפתיו של קנון.
"במה לא להתערב ידידי הותיק? זמנך אוזל."
הפרק הבא הוא הפרק האחרון - תיהנו *חיבוק*
| |
לדף הקודם
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים