פעם היתי בחורה נורמלית למדי,

טוב אף אחד לא באמת נורמלי. גם אני לא מאה אחוז, אבל פעם היה לי את הביטחון שלי.

היתי עומדת מאחורי המעשים שלי, ומי שלא טוב לו שילך לחפש.

עכשיו המצב קצת שונה. דבר ראשון שנה שלמה של בלבולי מוח מכל האנשים סביבך ומכל האנשים החדשים שאתה מכיר יכולים לגמרי לערער אותך,

זה פחות או יותר מה שקרה לי, והמעשים ודפוס ההתנהגות הרגיל שלי, שפעם היתי כל כך שלמה איתם ועומדת מאחוריהם, התחילו פתאום להראות לי כמו טעויות נגררות אחת אחרי השניה.

ואז אחרי כל דבר שעשיתי שלא היה נראה היו מגיעות החרדות, או במילים אחרות היתי נכנסים לסרטים, למה עשיתי את זה, למה לא חשבתי עם השכל, למה כל הזמן להסחף אחרי הרגשות והדחפים.

בקיצור באחד מהלילות שככה שכבתי במיטתי, ובכיתי על משהו חסר משמעות שנראה לי כל כך נורא שעשיתי, כתבתי בפתקים של האייפון משהו מנחם להזכיר לעצמי שבסוף הכל מסתדר:

כולי מתמלאת בבכי ובחרדה. החרדות כמו חוטים שחורים עוטפים אותי בהתחלה לאט, ואז מתחילים להתפטל סביבי ולהתאדק וברגע הבא אני כבר לא רואה דבר, רק החוטים השחורים העבים חונקים אותי. הדמעות שלי מתחילות לזלוג ושוב תחושה מעיקה של חוסר אונים משתלטת לי על כל הנפש. אני מתחילה לחשוב ולחשוב יותר מדי, כל כך חזק עד שכואב לי הראש, כאילו אני עוברת במסדרונות בראשי וכל הדלתות נטרקות בפני, והמסדרון חשוך וארוך ואני מתייאשת מהר מדי ונופלת על הברכיים. עכשיו נשארות לי שתי אפשרויות, לבכות על רצפת המסדרון החשוך עד שארדם, או לקום ולנשום נשימה עמוקה, להתחיל ללכת לאט אל עבר קצה המסדרון, להתעלם ממה שקורה סביבי, לדמיין שכל מה שקורה הוא לטובתי, כל דבר רע-בשביל הטוב שיבוא אחריו. לאט לאט תוך כדי שאני מתקדמת ואוטמת את עצמי מענן החרדות השחור שמרחף מעלי, אני מתחילה לראות אור חלש בקצה. בהתחלה זה רק נראה כמו נקודה מסנוורת, אך ככל שאני מתקרבת הנקודה גדלה ואני רואה חלון, פתח החוצה אל השמש. אני יוצאת ואור לבן ונעים עוטף אותי ואני יודעת שהפעם הצלחתי סוף סוף לנשום ולמצוא את הדרך החוצה.