הסיפור שלי.

'מתוקה שלי, אנחנו זזים, הנה, קחי פלאפון חדש בשבילך, תתקשרי מתי שתרצי, ולכל דבר שתרצי או שתצטרכי.' אימא אמרה, נתנה לאחינועם את הפלאפון ונפרדה ממנה.

'ביי אחין.' אמרתי ונתתי לאחינועם חיבוק ונשיקה.

'ביי יפה שלי.' אבא אמר ונתן נשיקה לאחינועם.

'ביי.' אחינועם אמרה ויצאנו מהחדר.

כשהגענו לאוטו, שמתי אוזניות והקשבתי לשירים, באמצע הדרך הורדתי את האוזניות ושמעתי את אימא ואבא.

'היא לא אשמה.' אימא אמרה.

'היא הייתה צריכה לשמור עלייה.' אבא אמר.

הבנתי שהם מדברים עליי.

'אחינועם ילדה גדולה.' אימא אמרה.

'ואליה היא אחותה התאומה, היא יכלה לעזור לה או משהו, לא?' אבא שאל בעוקצנות.

'לא יודעת..' אימא אמרה.

'זה לא משנה כבר, אחינועם עיוורת ושום דבר לא ישנה את זה.' אבא אמר בכעס.

'אבל לא צריך לכעוס על אליה.' אימא אמרה.

'אני לא אשמה!' הוספתי פתאום.

'את לא ישנה?' אבא שאל בבהלה.

'לא, ואני לא אשמה שאחינועם עיוורת, ברור, כמו כל פעם, אני אשמה בכל דבר , זה נמאס!' צעקתי וירדתי מהאוטו.

התחלתי ללכת, וללכת.

'אליה?' קול מוכר נשמע מאחוריי.

'מה?' הסתובבתי וראיתי אותו.

'מה אתה עושה פה?' שאלתי אותו.

'עוקב אחרייך.' הוא אמר וחייך.

'מצחיק מאוד, ועכשיו באמת מה אתה עושה פה?' שאלתי עצבנית.

'כלום, תירגעי.' הוא מלמל.

'אוף...' מלמלתי בעצב.

'מה קרה?' הוא שאל.

'אחותי התעוורה, ואני אשמה.' מלמלתי בשקט.

'מה?' הוא שאל בהלם.

'אני אשמה, בטעות דחפתי אותה לכביש, ולא ראיתי את המכונית והיא לא תראה יותר, ומאשימים אותי סתם, אבל אני באמת אשמה.' מלמלתי ובכיתי.

'אני מצטער, זה היה בטעות אבל נכון?' דניאל שאל.

'לא, היה שם ילד אחד , עידן, ורציתי אותו, והוא רצה אותה ודחפתי אותה לכביש, לא חשבתי שהיא תתעוור.' בכיתי.

'זה בסדר.' דניאל מלמל.

'אני יודעת שזה לא, ושאתה סתם אומר.' בכיתי.

'די תירגעי...' דניאל אמר מנסה להרגיע אותי.

'אני לא יכולה!!!!!' צעקתי עליו.

'כואב לי כל כך..' מלמלתי בעצב.

'אני יודע.' דניאל אמר.

'לא אתה לא!' הבכי פרץ שוב.

'כן, אני כן.' דניאל מלמל.

'למה ? אתה עיוורת את אח שלך?!' צעקתי עליו.

'לא, עזבי.' דניאל אמר וראו שהוא עצוב.

'לא, מה קרה? תענה לי!' צעקתי עליו.

'היינו בחוץ, בחושך, באו שני בחורים גדולים, הם ביקשו ממנו כסף , ולא היה לו, הם אמרו שהוא משקר להם, הוא אמר שלא, והם דקרו אותו, ולא יכולתי להציל אותו...' דניאל סיפר ובכה.

'אני מצטערת.' מלמלתי בעצב.

'איך קראו לו ?' שאלתי.

'עדן.'  דניאל מלמל בעצב.

'לפני כמה זמן זה קרה?' שאלתי.

'חצי שנה.' דניאל מלמל.

'אני מצטערת.' אמרתי וחיבקתי את דניאל.

'יהיה בסדר.' הוא אמר.

'נקווה.' מלמלתי.

'אחותך לא יודעת שעשית את זה בכוונה?' דניאל שאל אותי אחרי שתיקה ארוכה.

'לא, ואני לא הולכת לספר לה, אני סומכת עלייך, אתה היחיד, בסדר..?' שאלתי את דניאל.

'בסדר, אל תספרי מה שאמרתי לך.' דניאל אמר וחיבק אותי.

'אתה הולך?' שאלתי אותו.

'אני צריך ללכת, בואי, אני אלווה אותך הביתה.' דניאל אמר וליווה אותי.

דניאל ליווה אותי לבית שלי, שהיה במרחק של רבע שעה משם.

'טוב, אני מניח שזהו?' דניאל שאל.

'כן, אני מניחה שניפגש, נכון?' שאלתי מלאת תקווה.

'כן, בטח.' דניאל אמר וחיבק אותי.

'תודה על הכול.' לחשתי לו.

'תודה לך.' הוא אמר והלך.

נכנסתי לתוך הבית, ונשכבתי על הספה, התכסיתי בשמיכה, ונרדמתי.

השעה הייתה 5:55.

'מותק?' שמעתי קול מוכר.

'מה?' התעוררתי לאט.

'מותק, כבר שמונה.' אימא אמרה.

'בסדר, אני ישנה.' מלמלתי.

'מותק, קומי.' אימא אמרה.

'לא רוצה!' מלמלתי בכעס.

'נו, מותק, אנחנו נוסעים לדירה החדשה של עדן, את באה?' אימא שאלה.

'כן, אני קמה.' מלמלתי וקמתי.

אהבתם ? תגייבו

מחזירה תגובות,

לאב , סול