אני לא סומכת עלייך יותר.
אני מצטערת אבל אני לא מאמינה לך.
לשמוע את הקול שלך שוב.
לשמוע אותך אומר שאתה מתגעגע.
שאתה מצטער ורוצה שנחזור.
זה שבר אותי לרסיסים.
שאלת אותי אם אני לא מרגישה אלייך כלום.
ועניתי "לא".
שיקרתי.
לא עבר יום שלא נזכרתי בך וצבט לי בלב שאתה כבר לא איתי.
קשה לי כל כך.
לא קל לי בכלל.
אני כל כך מתגעגעת אלייך אבל יודעת שאסור לי בשום פנים ואופן לחזור אלייך.
איך אני יכולה?!
זרקת אותי לכל הרוחות.
שלושה חודשים של דיכאון.
לא ניסית אפילו לבדוק אם אני בסדר.
אתה הלכת להתהולל לך עם בנות אחרות כשאפילו לא עברו שבועיים.
הייתי שבורה.
כל כך הרבה זמן שאני מחכה שתתקשר.
לדעת מה קורה איתך.
מחכה לטלפון שבו תגיד לי שאתה מתגעגע אליי.
כאב לי.
רציתי נקמה.
רציתי שתרגיש קצת מהכאב שגרמת לי.
על שחודש שלם שאמרת לי שאתה אוהב אותי ולא התכוונת לזה.
על שלא סיפרת לי על רעות.
ועוד המשכת לדבר איתה אחרי זה כאילו הכל בסדר וכלום לא קרה.
על שהסתכלת לי בעיניים, ופשוט שיקרת.
על זה שניסיתי לשכב איתי באותו יום שנפרדת ממני שוב.
על זה שנפרדת ממני פעמיים.
על כל ההבטחות שלא תשאיר אותי לבד לא חשוב מה יקרה.
על שניסע ביחד לאיטליה.
אני לא יכולה לשכוח...
עזוב כבר את כל מה שקרה, את כל השקרים.
זה כבר שייך לעבר.
הייתי צריכה אותך.
כל כך הייתי צריכה אותך לידי.
עברה עליי תקופה קשה.
לא הצלחתי לסיים את הבגרויות כמו שצריך.
עברתי תהפוכות ומשברים לבד.
מעברים למסגרות חדשות.
מבלי שאף אחד יחזיק לי את היד.
עברתי את הניתוח שאמרת שתהיה לצידי.
ולא היית שם בשבילי.
אני פשוט לא יכולה לשכוח את זה
שמתי שהכי הייתי צריכה אותך.... פשוט לא היית שם.
והנה זה הגיע.
אחרי 9 חודשים.
אתה חוזר ואומר לי שאתה אוהב אותי.
לא הייתי מוכנה לזה.
קיבלתי את מה שרציתי.
וזה הותיר בי טעם מר של תיסכול.
הייתי רוצה להיות אותה בת.
אותה אחת שכאשר אתה חוזר מהצבא.
הייתי רצה אלייך בחיוך ענקי
קופצת עלייך מגעגועים.
מחבקת אותך.
לוחשת לך באוזן
שאני כל כך גאה בך...
כל כך גאה בך שאתה שומר על המדינה
מסכן את החיים שלך בשביל אנשים אחרים.
כל כך גאה בך...
אבל אני לא יכולה.
למה עשית לי את זה?!
איפה היית כל הזמן הזה שכל כך הייתי צריכה אותך?!
עכשיו אתה נזכר?!
אני תמיד אוהב אותך...אבל לא נהיה ביחד.
לעולם לא עוד.
מעדיפה להיות לבד מאשר איתך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.מלחמה שקטה.