פלאפונים הם השטן בהתגלמותו. הם קטנים ומרושעים.

הפלאפונים קימיים מאז ומעולם (או מהרגע שמה-שמו המציא אותם) ומאז הם הספיקו כבר לגדל לנו סרטן בכל מיני מקומות נפלאים שאסור-לי-להגיד-את-שמם.

למען האמת, אנחנו הגזמינו לגמרי עם העניין של הפלאפונים. כשלילד בכיתה יש פלאפון חדש- כל בני כיתתו השיטחיים משבחים אותו עד אין סוף והוא בטוח שהוא מלך הכיתה, ואז אף אחד לא זוכר את יום ההולדת שלו והוא יורה בעצמו עם ביבי גאן.

אנחנו מתייחסים לפלאפון כמכרז הבילויים. בתוך הדברים המצ'וקמקים האלו נדחסו כבר נגן אמפי3, מצלמה, מצלמת וידיאו, בלוטוס, ושאר דברים שאנחנו לא צריכים!

כל מה שאנחנו צריכים זה להתקשר. לזה נועד הפלאפון. ואנחנו הלכנו עם זה רחוק מדיי ושיתפנו פעולה, ועכשיו אנחנו טובעים בקרינה של עצמינו.

רק שתי ידיים ויותר מדיי סוגים.

אבל הקרינה, היא המצאה נחותה שההורים שלנו אומרים לנו כדי שפחות נזכור את מספר כרטיס הזיכרון של הפלאפון ויותר נזכור את השם של אבא.

אולי אנו צריכים לחזור לדבר דרך כוסות וחוט.

וכעת לביקורת הראשונה.

http://israblog.co.il288616

ורד קוצני (למה הקווים האלו ליד זה? תורידי! *סטירה* ) מעלה בדרך כלל שירים. לא שהיא כתבה, לפי מה שהבנתי- או יוצאת בפוסטים קצרים למדיי על כמה שרע לה וצריך להרביץ לה עם בלטה על הראש וכל העניין יסתיים. (עכשיו נותר להחליט מי נפטר מהגופה)

בכל מקרה, זה לא כזה נורא. הבלוג הזה בהחלט לא בלוג גרוע, הוא לא בלוג שהייתי רואה את עצמי נרשם למנוייו ומחכה לעידכון. אבל הוא נהדר.

ורדים ורדים ורדים ורדים.

יש לי הרגשה שאת מאד אוהבת ורדים. ואת גן עדן. וורדים בגן עדן. וגן עדן של ורדים. וורדים בגן עדן של הורדים.

העיצוב נורא ואיום, עד כמה שאני לא רוצה להיות שיטחי- אבל הוא מפריע לעיניים מאוד.

החלטתי לחזור עוד אחורה וגיליתי פוסטים אף יותר מעניינים אך עדיין קצת יותר מדיי דרמטיים. אני לא אמצע בבלוג שלך משהו שיעלה חיוך על פניי, וזאת יכולה להיות מחמאה וגם לא, תפרשי איך שתרצי.

הרשימות שלך לא מובנות. במיוחד הראשונה.

אז בקיצור, בלוג חביב למדיי.

המדוזה, שמרגיש רירי, מן הסתם.