חמשת הדברים המציקים בעולם כולו.
והפעם ילדים וילדות, דברים שגורמים לי להכות חתולים!
דבר מציק מספר 1: גדר ההפרדה – או – כפכפים עם אצבע.
עכשיו זה נורא באופנה ולא רק הפרחות נועלות את זה. אבל אני אישית לא יכולה ללבוש את התועייבה הזאת. והבעיה העיקרית היא שאני לא מוצאת כפכפים נורמליים בלי המפריד, אני מרגישה אומללה וחסרת אונים.
זה כמו הגרביים האלו עם האצבעות, מה הפואנטה? זה מציק, זה מכאיב וגורם לשפשוף בין הבוהן לאצבע הקרובה לה ששכחתי את שמה, או שמא לא ידעתי אותו מעולם.
דבר מציק מספר 2: נמלים – או – נמלים.
הן בכל מקום, בכל מצב, בכל סיטואציה כאילו שהן פשוט מחכות שאראה אותן בקבוצות ותהיה לי צמרמורת ויתחיל להיות לי קר ואני אתגרד.
אם אני משאירה כפית שהייתה בתה על השידה, למחרת בבוקר יהיו 109485 נמלים על הכפית המסכנה הזאת שלמזלה, יכולה לעמוד בזה כי נמלה לא שוקלת כלום.
דבר מציק מספר 3: המטריד הלילי – או - האזעקה של השכן.
אתם מכירים את זה שאתם הולכים לישון ב1-2 בלילה, שמים את ראשכם על הכר, עוצמים עיניים וסופרים כבשים, ופתאום אתם שומעים קול מטריד. בהתחלה אתם שומעים אותו במעומעם ואחר כך הוא נהיה חזק יותר ויותר, ואז כבר הבנתם – שוב איזו חתולה הפעילה את האזעקה של האטו שדל השכן שלכם בכך שקפצה עליו. ואז אתם מנסים להתעלם מהרעש המעיק על שנתכם, אבל הוא חודר לחלומותיכם ולא מרפה. ולפתע, הוא נפסק. אתם פותחים את עיניכם בתדהמה, חושבים עד כמה אתם חכמים שהתחלתם לקלל את המכונית הארורה יימח-שמה כי רק בזכות זה האזעקה השתתקה, סוגרים עיניים בחיוך מתחילים להירדם. אך אבוי! אחרי כ2 דקות החתולה מחליטה שהיה לה נורא נוח על המרסדס של שכנכם, והיא חוזרת לשם! ומכאן, הדרך לשינה עוד ארוכה.
דבר מציק מספר 4: חצי הדוריטוס המלא – או – רמאות של חברות החטיפים.
חברות החטיפים נורא קמצניות.
תמיד אם תקנו צ'יפס ענק, הוא יהיה בגודל הצ'יפס הרגיל אם הוא היה מלא עד סוף השקית.
כשתפתחו את שקית החטיף שקניתם, תמיד תגלו שהוא חצי ריקה (ועל זה אבא שלי היה אומר "אבל היא גם חצי מלאה!" כי הוא מגניב ושנון למוות) ושהתכנון שלכם להיות נדיב ולחלק את הדוריטוס לכל חבריכם חייב להתבטל כי אחרת לא יישאר לכם כלום.
ואני אומרת – די! די לחצאים! די לקמצנות! די למקבצי הנדבות שנועלים 'פומה' ולובשים 'אדידס'~!
דבר מציק מספר 5: סוכריות אל מוות – או – סוכריות שלא נגמרות.
אתה קונה סוכרייה שנראית טעימה למדי, העטיפה נקרעת ממנה במהירות ואתה מתחיל לאכול אותה. אתה מלקק אותה, נוגס בה, ולא מתחשב ברגשותיה. אולי זה לא מתאים לה? אולי היא מתנגדת? אולי לדעתה אתה מתקדם יותר מדי מהר? אבל סטינו מהנושא.
אתה אוכל אותה, אוכל ואוכל, וטעים לך, באמת שטעים! אבל בגלל התסכול של המתוק בפה אתה כבר בוהה בשעון ועושה תחרויות – מי יחזיק מעמד יותר זמן, אתה או הסוכרייה. היא מתוקה וטעימה אבל אתה כבר איתה שעתיים בפה והיא לא נגמרת. וחבל לזרוק, הרי בזבזת עליה את שני השקלים החדשים האחרונים שלך. כך שאחרי שהיא סוף סוף נגמרת, אתה מוצא את עצמך שותה ליטרים של מים, כדי להעלים את הטעם המתוק-מדי וכדי לשטוף את החומצה הירוקה מלשונך, אתה הרי לא רוצה שיחשבו שאתה חייזר או משהו.
הפוסט נכתב ב4.8, 5:48
התמנון, שלא שמעה את האזעקה של שכנה כבר לילה שלם!
http://israblog.co.il/blog=502826
נכנסתי לבלוג. נהניתי מהעיצוב, מתיאום הצבעים ואף גיליתי שאת רוסייה, לפי הכיתוב (אלא אם סתם החלטת לשים את זה ואין לך מושג מה כתוב שם ואת מתחזה!).
Over and over again ? אנא תקני את ה'אגיאן' הזה לAgain, כמו שצריך.
"אף אחד יקר" – אם לא הייתי צריכה לבקר את הבלוג הזה והייתי רואה את הכינוי שלך ברשימת הקוראים האחרונים, לא הייתי נכנסת אליו. הכינוי נשמע דכאוני למדיי. ממנו אני מרגישה שאת בודדה.
הפוסט הראשון שקראתי, הוא כמובן הפוסט הנוכחי שלך. "צורחת בשתיקה". בינתיים, התיאוריה שלי על הכינוי מתאימה.
הרשימות שלך לא רבות, ואני אוהבת את זה. מתומצת ויפה. אבל מאוד מפריע לי ה"בעלת תסביכי אבא". אם את כותבת את זה באפיון של עצמך, איפה שאת מכניסה את התכונות שלך זה אומר שזה דבר שאת מתמקדת בו ושחייך נורא תלויים בדבר הזה. אני כמובן לא יכולה לדעת מה קרה לך ואני לא אתחיל לתחקר אותך, אבל מה שזה לא יהיה – לדעתי את לא צריכה לשקוע בזה יותר מדי. אני תמיד אומרת "תזרמו עם החיים". המורה הענישה אותך? אל תלכי נגדה ותבריזי מהריתוק! למה זה טוב? היא תרתק אותך כפליים.
בלוג מדכא לפניך.
בגלל שבבלוג שלך יש רק שני חודשים, החלטתי לקרוא את הכל.
נכנסתי לפוסט הראשון וראיתי שכתבת שחזרת, לכן הסקתי שהיו עוד פוסטים שנמחקו ברוע לב.
אוקי, אני חייבת להתוודות. לא קראתי את הפוסטים במלואם. לא יכולתי, השעה רבע ל5 בלילה וממש לא בא לי להיכנס לדיכאון.
כשאני קוראת יצירה, אני רוצה לומר עליה "וואו" ולשבח אותה. אבל אצלך אני פשוט לא יכולה לעשות את זה, היצירה פשוט מדכאת ולא מעניינת לקריאה. אני יודעת שאלו הרגשות שלך, ואני באמת לא רוצה לפגוע בך בשום צורה, אבל אם היית מפרטת קצת יותר, נותנת קצה חוט לקוראים, אולי היינו מגלים יותר עניין במה שכתבת. ואולי אף יותר מזה! הרי בחייו של אדם קורים דברים טובים, וגם רעים. ושום מה את בוחרת לכתוב רק על הרעים, כפי שאני רואה בשני החודשים האחרונים. אין מצב שלא קרה לך שום דבר טוב שתוכלי לכתוב עליו! נכון? אז הייתי רוצה לקרוא יצירה שתשאיר לי חיוך על הפנים (:
לסיכום, העיצוב של הבלוג לא רע בכלל והבעיה היחידה היא התוכן. זה הבלוג שלך ואין לי זכות להחליט על מה תכתבי בו, אבל ביקשת דעה והנה היא. תהיי אופטימית! את סך הכל בת 13, כל החיים לפנייך (:
הפוסט נכתב ב4.8, 4:46
התמנון, שרוצה קפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תמנון ומדוזה
) מעלה בדרך כלל שירים. לא שהיא כתבה, לפי מה שהבנתי- או יוצאת בפוסטים קצרים למדיי על כמה שרע לה וצריך להרביץ לה עם בלטה על הראש וכל העניין יסתיים. (עכשיו נותר להחליט מי נפטר מהגופה)