שלום!

אני מתנצלת על נטישת הבלוג.

אחרי שטסתי, המדוזה החליט שהוא לא יכול לפרסם את אחת הביקורות ששלחתי לו כי היא לא הייתה לפי סדר המזמינים, ופשוט הפסיק לעדכן כי הוא לא חשב על זה שאפשר למחוק את הביקורת הזאת מוורד ולהעלות רק את הביקורת הכללית ששלחתי לו, והוא לא חשב על זה שהוא יכול להמשיך לעדכן בלי העידכונים שלי. או שהוא פשוט שכח מהבלוג.

והרי לכם עוד הוכחה שבנות אינטליגנטיות יותר מבנים

בכל מקרה,

פקאצות, פרחות אימואים וכיו"ב - חלק ב'.

היום נעשה השוואה בין הפריקים לאימואים:

מאפייני האימו –

מראה: בגדים שחורים, חגורת ניטים, פס שחור בולט בעיניים, פוני לצד שמכסה עי אחת ועלול להיות צבוע בצבעי הקשת, מלא צמידים שרובם משובצים, בעל תיק צד שחור שבדרך כלל יהיה מלא בפאצ'ים וכיתובים או ציטוטים משירים, ייתכן וילבש עניבה, נועל וואנס\אולסטאר.

שפה: "אני שונא (הכל)", "תעזוב אותי בשקט (אני רוצה לחתוך ואתה מפריע לי)", "נמאס לי (מהכל)", "בוהו", בכי בכללי. במסנג'ר\באייסיקיו אימו מרבה להשתמש בסימנים: *-*, *~*, :D, ):, :[ וכו'. גם אנשים רגילים משתמשים בהם, אבל הרבה פחות.

התנהגות: 1. הוא רואה חבר שלו. אומר לו "היי, מאיפה החתך הזה?"\ "היי. וואו! איך עשית את החתך הזה, הוא כל כך גדול ושותת דם!" והם ממשיכים ללכת בהליכה ההומואית שלהם.

2. הוא רואה את החברה שלו מדברת עם מישהו אחר. במידה והמישהו הזה אימו הוא יבוא וידבר איתם. במידה שהמישהו הזה לא אימו, הוא ילך לבכות בשירותים שאפילו החברה שלו לא אוהבת אותו.

3. אם הוא רואה שמישהו שומע את אותן להקות שהוא שומע, הוא מתחבר אליו במיידי.

מוזיקה: מוזיקת אימו, שלפי הבנתי היא המוזיקה שבה כל השירים מדברים על מוות, שנאת חיים, שנאה עצמית, בכי ויללות.

סימנים שהאימו שלפניכם הוא לא אימו אמיתי: 1. אם האימו שלפניכם לא הולך בעדינות וידיו לא צמודות לגוף, הוא לא אימו אמיתי.

2. אם האימו שלפניכם מודה שהוא אימו, הוא לא אימו אמיתי.

כללי –

לפני שנה האימו היה המין הכי נחשב והכי שכיח, אבל עם איבד את הפופולאריות והפך ללעג. עכשיו הוא לא ממש מוערץ, אבל הוא לפחות עדיף על האנשים מהפאקצה. הזמן הוא

פקאצה תגיד עליו: "יווואו, אתה כזה אפל... תלבש קצת ורוד!!!"

פרחה תגיד עליו: "תתרחק לפני שאני מפוצצת לך את השחור"

פריק יגיד עליו: "וואנאבי דפוק, אתה שומע מוזיקה דפוקה"

ערס יגיד עליו: ערס לא יגיד עליו כלום. הוא פשוט ירביץ לו.

סטייליסט יגיד עליו: "זה בן או בת?"

מאפייני הפריק –

מראה:  בגדים שחורים, בדרך כלל ילבש חולצה של הלהקה שהוא מעריץ, יכולים להיות חגורת ניטים וצמידי ניטים, שיער שחור או לפחות עם פסים שחורים, תיק שחור שעליו כתובים שמות הלהקות שהפריק מעריץ\אוהב, נועל וואנס\אולסטאר\מגפי צבא.

שפה: ידבר הרבה על הלהקה שלו. חוץ מזה? לא ידבר.

התנהגות: אדיש.

מוזיקה: כל להקה שקורעת את מיתרי הקול והגיטרה ושקורעת את עור התוף (גם של האוזן וגם את התוף עצמו) תתקבל בברכה. לדעתי, השירים שלהם הם על נושא של "בגדה בי? לא מזיז לי!", "לכו לעזאזל כולם!", "העיקר זה אני וכולם על הזין של אחותי הגדולה והשעירה!" וכו'.

כללי –

כשהתחלתי לכתוב על בגדיו של הפריק זה היה קל ופשוט, אבל משם הסתבך. כשחשבתי על זה לעומק, איזו שפה מיוחדת או דעות מיוחדות יש לפריק? וגיליתי שלמעשה אני לא יודעת. שאלתי אנשים איך הם היו מאפיינים את הפריק, והם אמרו שכבן אדם אדיש. וזה מה שכתבתי.

ובכן, הפריקים אנשים אדישים, אבל זה לא אומר שאין להם תוכן ורגשות, פשוט הם לא מוציאים את זה החוצה, "שומרים בבטן".

הפריק הוא אחד המינים החזקים מבין המינים, אין אנשים שצוחקים עליו או לועגים לו, הרוב פוחדים ממנו ומעדיפים להתרחק, או שסתם מתעלמים ממנו. אבל הוא לא מין מסוכן, אלא אם מעצבנים אותו.

אימו יגיד עליו: "אמא'לה, הוא יאכל אותי!"

פקאצה תגיד עליו: "אמא'לה, אוכל חתולים!"

פרחה תגיד עליו :"תתרחק לפני שאני מוציאה סכין"

ערס יגיד עליו: "תתרחק לפני שאני מוציא סכין"\ "אח שלו, תשתחרר כפרע... יא-אללה איתך בן אדם" (ואחרי זה כנראה שלא יהיה לו ראש)

סטייליסט יגיד עליו: "לא מגניב, גבר" או שהוא פשוט יתרחק.

לסיכום –

שני המינים שומעים להקות בנים שמנגנות על גיטרות ועל תופים (הופה! חרוז!), שני המינים חובבי שחור לא קטנים. פשוט האימו עושה את עצמו יותר חלש ויותר יבבן, לכן יקבל מכות מהפריק. אך הם לא כל כך שונים.

חוץ מזה, הייתי אומרת שהאימואים הם זן שהתפתח מהפריקים. (והרי לא אעשה השוואה בין הפריק לפאקצה)

התמנון. יתאים לי להיות אימו? (שאלה מוטורית *צפייה יתרה באסי וגורי, לא יכולה לשלוט בזה*)

"ויהיה בימים ההם (1963) , ותקום ותעלה סדרה נפלאה וגדולה. ויקרא שמה דוקטור הו. ותביא הסדרה ביקורות משבחות והשפעה על כל העולם הבריטי. ותגיע שנת 2005, ותקום הסדרה מחדש, ויצפה בה המדוזה במקום להכין שיעורי בית לחופש."

חייה של רוז טיילור (בילי פייפר) הם נורמאלים לחלוטין. יש לה עבודה קבועה בחנות בגדים, אמא צעקנית ופסיכית, חבר מעצבן, ואחלה של תסרוקת. עד שהיא פוגשת את הדוקטור (כריסטופר אלקסטון).

הדוקטור הוא אחרון אדוני הזמן, והוא מטייל במרחבי היקום האינסופי ובמרחבי הזמן בתוך ה"טארדיס", מכונת זמן בצורת תא משטרה קטן. ביחד הוא לוקח אותה למסעות מופלאים ובדרך היא תפגוש אלפיי יצורים כחולים.

לסדרה אין עלילה מיוחדת. היא פועלת על אותו הקונספקט הפשוט- בכל פרק עלילה שונה, עם כמה אלמנטים שיתחברו בסופו של דבר בפרק הסיום. מה שגם נותן לסדרה, הרבה יותר עניין.

"ברוכה הבאה לסוף העולם"

נשבתי בקסמיי הסדרה הזו. למרות שהיא לא שונה מסדרות מדע בידיוני אחרות, היא שובה את הלב. אולי בזכות הקומיות שלה, או בזכות בילי פייפר כוכבת הפופ הבריטית שיודעת לשחק יותר טוב מאשר לנשום.

לא. הכל בזכות האווירה שהסדרה הזו יוצרת סביבה, בזכות התסריטים המקוריים והעלילות שאף אחד לא יכל לחשוב עליהן חוץ מהתסריטאי הגאון. בקיצור, מומלץ.

היכן אוכל לראות אותה?: הוט  VOD (בחינם!!!) והוט אקשן כל חמישי בשעה 22:00.

כל מי שיצפה יקבל סוכריה (מאמא או משהו, מה אני כלבו?)

http://israblog.co.il/471552

הבלוגרית רונצ' אוהבת ורוד. מאוד מאוד אוהבת ורוד. או לפחות כך התרשמתי מהעיצוב-מכאיב-העיניים שלה.

רוני, כפי שהרשימות מספרות- היא מאוד אופטימית. וזה חבל, כי אני שונא אנשים אופטימים עד עמקי נשמתי. כל היום רק מקפצים לכם בין סוכריות ועננים במקום להתרכז במציאות ולהבין שיש לנו חרא של עולם, אבל נסלח לך. זו לא המטרה של הביקורת.

בכל מקרה, רוב הפוסטים חסרי משמעות. וזה לא דבר רע. אני אוהב פוסטים חסרי משמעות, בכל פוסט חסר משמעות יש משהו משמעותי.  את כותבת מצוין, הרושם הראשוני מטעה במיוחד והעיצוב נותן לך מראה של פקאצה חסרת תרבות.

מושייייי 3>

צר לי לנפץ לך את הבועה, התוכן מצוין אך הרשימות מזוויעות. מלאות בסמיילים ומה לא ועושות לי לא נעים בקישקה. למחוק-למחוק-למחוק. אבל ככה או ככה, אחלה של בלוג, ואני ממליץ עליו לכל מי שרוצה להיות אופיטימי מזדיין שמטייל כל היום במקום לעבוד.

לכו לעבוד.

המדוזה הכוסון.

חמשת הדברים המציקים בעולם כולו.

והפעם ילדים וילדות, דברים שגורמים לי להכות חתולים!

דבר מציק מספר 1: גדר ההפרדה – או – כפכפים עם אצבע.

עכשיו זה נורא באופנה ולא רק הפרחות נועלות את זה. אבל אני אישית לא יכולה ללבוש את התועייבה הזאת. והבעיה העיקרית היא שאני לא מוצאת כפכפים נורמליים בלי המפריד, אני מרגישה אומללה וחסרת אונים.

זה כמו הגרביים האלו עם האצבעות, מה הפואנטה? זה מציק, זה מכאיב וגורם לשפשוף בין הבוהן לאצבע הקרובה לה ששכחתי את שמה, או שמא לא ידעתי אותו מעולם.

דבר מציק מספר 2: נמלים – או – נמלים.

הן בכל מקום, בכל מצב, בכל סיטואציה כאילו שהן פשוט מחכות שאראה אותן בקבוצות ותהיה לי צמרמורת ויתחיל להיות לי קר ואני אתגרד.

אם אני משאירה כפית שהייתה בתה על השידה, למחרת בבוקר יהיו 109485 נמלים על הכפית המסכנה הזאת שלמזלה, יכולה לעמוד בזה כי נמלה לא שוקלת כלום.

דבר מציק מספר 3: המטריד הלילי – או - האזעקה של השכן.

אתם מכירים את זה שאתם הולכים לישון ב1-2 בלילה, שמים את ראשכם על הכר, עוצמים עיניים וסופרים כבשים, ופתאום אתם שומעים קול מטריד. בהתחלה אתם שומעים אותו במעומעם ואחר כך הוא נהיה חזק יותר ויותר, ואז כבר הבנתם – שוב איזו חתולה הפעילה את האזעקה של האטו שדל השכן שלכם בכך שקפצה עליו. ואז אתם מנסים להתעלם מהרעש המעיק על שנתכם, אבל הוא חודר לחלומותיכם ולא מרפה. ולפתע, הוא נפסק. אתם פותחים את עיניכם בתדהמה, חושבים עד כמה אתם חכמים שהתחלתם לקלל את המכונית הארורה יימח-שמה כי רק בזכות זה האזעקה השתתקה, סוגרים עיניים בחיוך מתחילים להירדם. אך אבוי! אחרי כ2 דקות החתולה מחליטה שהיה לה נורא נוח על המרסדס של שכנכם, והיא חוזרת לשם! ומכאן, הדרך לשינה עוד ארוכה.

דבר מציק מספר 4: חצי הדוריטוס המלא – או – רמאות של חברות החטיפים.

חברות החטיפים נורא קמצניות.

תמיד אם תקנו צ'יפס ענק, הוא יהיה בגודל הצ'יפס הרגיל אם הוא היה מלא עד סוף השקית.

כשתפתחו את שקית החטיף שקניתם, תמיד תגלו שהוא חצי ריקה (ועל זה אבא שלי היה אומר "אבל היא גם חצי מלאה!" כי הוא מגניב ושנון למוות) ושהתכנון שלכם להיות נדיב ולחלק את הדוריטוס לכל חבריכם חייב להתבטל כי אחרת לא יישאר לכם כלום.

ואני אומרת – די! די לחצאים! די לקמצנות! די למקבצי הנדבות שנועלים 'פומה' ולובשים 'אדידס'~!

דבר מציק מספר 5: סוכריות אל מוות – או – סוכריות שלא נגמרות.

 אתה קונה סוכרייה שנראית טעימה למדי, העטיפה נקרעת ממנה במהירות ואתה מתחיל לאכול אותה. אתה מלקק אותה, נוגס בה, ולא מתחשב ברגשותיה. אולי זה לא מתאים לה? אולי היא מתנגדת? אולי לדעתה אתה מתקדם יותר מדי מהר? אבל סטינו מהנושא.

אתה אוכל אותה, אוכל ואוכל, וטעים לך, באמת שטעים! אבל בגלל התסכול של המתוק בפה אתה כבר בוהה בשעון ועושה תחרויות – מי יחזיק מעמד יותר זמן, אתה או הסוכרייה. היא מתוקה וטעימה אבל אתה כבר איתה שעתיים בפה והיא לא נגמרת. וחבל לזרוק, הרי בזבזת עליה את שני השקלים החדשים האחרונים שלך. כך שאחרי שהיא סוף סוף נגמרת, אתה מוצא את עצמך שותה ליטרים של מים, כדי להעלים את הטעם המתוק-מדי וכדי לשטוף את החומצה הירוקה מלשונך, אתה הרי לא רוצה שיחשבו שאתה חייזר או משהו.