על קצה המזלג

"שמישהו יזמין אמבולנס וייקח את האישה ההרה מפה." נהג המונית יצא מבוהל ממכוניתו.

"רוצח!" צעקתי עליו. כבר לא היו לי דמעות בעיניים.

"אתה האח שלה?" אחד המאבטחים שאל את בן. "כן בערך." הוא ענה.

"אין לי שום קשר אליו. אני רוצה את אמא שלי." צעקתי.

"אנחנו נצטרך לקחת ממך פרטים." המאבטח אמר. "שום פרטים! מה לא מובן פה? הבנתי שבסרטים השוטרים לא הכי חכמים אבל גם במציאות? אתם מבזבזים פה זמן חתיכת מפגרים! מטומטמים שכמותכם תזמינו כבר אמבולנס!" צעקתי והתחלתי להרביץ למאבטח.

"שחר בואי, נסע אחרי האמבולנס" בן אמר והוביל אותי למכונית של אבא.

השלווה הזאת שהייתה לו יכלה להרוג אותי. כבר התפוצצו לי כל הפיוזים.

השקט הזה ששרר שם. "אולי תשים כבר גז? ההורים שלי פאקינג גוססים ואתה נוסע על 100 קמ"ש?" צעקתי עליו. "מה את רוצה שאני אדרוס פה מישהו?" הוא אמר.

"כל כך לא אכפת לי. אני רוצה לראות את אמא" התחלתי לבכות והמכונית נעצרה.

"אוקי תקשיבי לי." הוא התחיל לומר והחזיק לי חזק את הידיים.

"אתה מכאיב לי!" צעקתי והעפתי אותו ממני. "לא משנה מה יקרה להורים שלך, מבחינה חוקית כשדבר כזה קורה את ואחותך נשארים תחת חסותי" בן אמר.

"בתחת שלי תחת חסותך!" צעקתי והעפתי אבן על הגדר.

"תרגעי כבר! יכול להיות שזה סך הכל זעזוע מוח קל שגרם לאיבוד הכרה" בן אמר ולקח לי את ערמת האבנים מהיד.

"כן ולאיבוד יותר מידי דם! אתה לא מבין עדיין?" אמרתי והדמעות התחילו לעלות עוד יותר.

הוא לא אמר כלום וזה מה שהרג אותי.

התחלתי להרביץ לו בכל הכוח והוא רק התקרב וחיבק אותי. התחיל לרדת גשם שוטף והתרטבתי כולי.

זה הזכיר לי את היום הגשום ההוא שאני אמא ואורלי רצנו לתחנת האוטובוס עם העגלה של מאיה וכל השיער הרטוב של אמא התנופף ברוח.

ואיך צחקנו כשמאיה התחילה להתעטש. איך נסביר לה עכשיו שאמא ואבא כבר לא בחופשה?

"קחי" בן אמר ונתן לי את המעיל שהיה לו בתיק. "אתה יודע בישראל באמצע אוגוסט זה לא ממש חכם להסתובב עם מעיל כזה בתיק" צחקתי.

"כן אני יודע." הוא ענה "אבל בלונדון זה אחרת." הוא אמר.

"כן בדיוק מה שאמא ענתה על מזג האוויר פה." "כמו באירופה" אמרנו ביחד.

"אמא מאוד אוהבת את אירופה. וגם אבא. היינו מטיילים הרבה" אמרתי.

"כן אני יודע, אבל צריך לקוות לטוב." בן אמר והרים לי את הראש.

"בואי נכנס למכונית לפני שתתקררי" בן אמר ונכנסנו למכונית.

שוב פעם השקט שלו, והשלווה הכל כך מעצבנת שלו. ברוב עצבים הדלקתי רדיו על הכי חזק שכבר תחרשו האוזניים.

כנראה שבן רצה לעצבן אותי עוד יותר שהוא כל שנייה הנמיך ואני רק הגברתי והגברתי.

הגענו לבית החולים והלב שלי לרגע הפסיק לפעום. לא הרגתי את עצמי באותו הרגע.

"שחר?" בן שאל והעביר את ידו מול הפרצוף שלי. "מה אתה רוצה?" אמרתי והוא רק גלגל עיניים וצעד לכיוון דלת הכניסה.

ראיתי שם את כולם. אפילו את אסף ומאיה משום מה.

לפי הדמעות שלהם כבר הבנתי שזהו, זה נגמר.

לפתע מאיה נגשה אליי עם מבט עצוב "אורלי ואסף איבדו את שקד" היא אמרה עם דמעות בעיניים.

"אני יודעת." אמרתי וחיבקתי אותה חזק.