על קצה המזלג

"הרופא כבר יצא להודיע את ההודעה?" שאלתי את סבתא.

"מה איזה הודעה? על מי? מה קרה? גם אני רוצה לדעת! ספרו גם לי!" מאיה קיפצה לה.

"על שקד" סבתא ענתה.

"כן לפני איזה חצי שעה" מאיה הרכינה את ראשה.

"אמרת שאת ידעת שהם איבדו את שקד, מאיפה?" מאיה הוסיפה.

"הייתה לי מין תחושת בטן כזאת." אמרתי לה במין מבט קר.

פילסתי את דרכי בין ההמון שהיה שם.

חלקם אנשים מוכרים, חלקם לא. חלקם הייתי מאחלת להם בדיוק את אותו הדבר, חלקם לא.

מה שהפריע לי שהרבה אנשים העיזו להגיע לפה.

כאילו זאת הופעה.

ראיתי איך כולם הולכים ללעוג לי בפנים כשהרופא יבוא ויודיע את הבשורה, שאין לי אמא ואבא. שנשארתי יתומה עם אחות קטנה בת 8 וחצי.

היו מורות, וגננות, וחברות. פשוט כולם. כאילו כבר כולם ידעו מראש.

ואני? אני פשוט נתתי לעצמי לקרוס מול כולם ופרצתי שם בבכי. באמת שכבר לא הרגשתי את עצמי.

הכל נעצר – בפעימה אחת.

הרגשתי שם את היד המלטפת שלה, והצחוק המתגלגל של אבא.

את המגע האוהב הזה, את החום והאהבה שכבר הייתי נחנקת ממנה.

אבל משום מה היד המלטפת לא הייתה של אמא. "תעזבי אותי כבר!" צרחתי על כרמל.

"אבל את צריכה עכשיו תמיכה. וזאת הבעיה שלך שחר! שאת אף פעם לא נותנת לאלה שדואגים לך לעזור לך." עלתה לה דמעה בעין. "את יודעת שאני תמיד פה." היא אמרה וחיבקה אותי אבל הרחקתי אותה ממני.

"אני יודעת את זה, אבל הפעם רק הפעם אני רוצה שלא תהיה פה בשבילי, אני רוצה להיות עם עצמי." אמרתי והלכתי.

התבודדתי בפינה. אנשים קמו ממקומם רק כדי שאני אשב אבל זה לא הזיז לי.

חברים באו אחד אחרי השני לנסות לעודד אותי אבל העפתי את כולם.

שמתי את הראש בים הברכיים ונתתי להתחבר לשקט שלי.

שרתי לעצמי בלחש בזמן כל המהומה שם.

נזכרתי איך היא הייתה מזמרת בזמן שהיא מבשלת את האוכל האהוב עליי.

ואז, השקט הגיע. השקט שלפני הסערה.

אורלי ואסף חלפו שם, כשאורלי עדיין מחזיקה בבטנה, מלטפת אותה. בתקווה ששקד תחזיר לה תשובה.

הם חלפו בפניי, ואורלי שלה לי מן מבט של הכל-יהיה-בסדר.

אבל למען האמת? המבט הזה לא עזר לי. להפך. איך דווקא עכשיו משהו יכול להיות בסדר?

ואז פתאום דממה. כולם השתתקו. בחלקם מן האנשים עלו חיוכים וחלקם אפילו לא התאמצו להרים את ראשם.

ואז הבחנתי בו, ברופא מגיע.

קמתי מלאת תקווה עם חיוך על הפנים מנגבת את כל הדמעות.