על קצה המזלג

"את שרה רק שירים כאלה?" בן נכנס לחדר וקטע אותי.

"צא מפה!" צעקתי עליו והתחלתי לזרוק מפרטים.

"למה את תמיד כזאת אנטי?" בן התיישב על הכיסא של המחשב מה שעיצבן אותי עוד יותר.

"כי ההורים שלי.."קטעתי את עצמי כשמאיה נכנסה לחדר. "מה איתם?" מאיה שאלה במבט תמים.

"הם ינוחו בזמן שאנחנו ניהיה בלונדון" העברתי את המבט אל בן.

"מתי אנחנו טסים?" מאיה התיישבה על בן.

"בסוף השבוע הזה." בן הכריז וחיבק חזק את מאיה. "סוף השבוע הזה?" הסתכלתי עליו.

"כבר?" המשכתי. "ככל שנמשוך יותר יהיה לכן עוד יותר קשה לעזוב." בן אמר והוריד את מאיה מהברכיים שלו ויצא מהחדר.

"מי אתה חושב שאתה?" יצאתי מהחדר וצעקתי אליו ובן הסתובב אליי בבת אחת.

"עוד פעם אחת שאת תדברי אליי ככה, אני לא אהיה אחראי למעשי" הוא אמר והתקרב אליי.

"די כבר!" מאיה צעקה. "שחר תפסיקי להיות כזאת! הוא בסך הכל רוצה טוב לשתינו" מאיה אמרה.

"בדיוק, אבל אחותך לא נותנת לי לעשות את זה" בן אמר.

"עזבו אותי שניכם" אמרתי והסתגרתי עם עצמי בחדר.

ישבתי שם עם הגיטרה במשך שעות. זה המקום שלי ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממני או להוציא אותי ממנו.

"I always needed time on my own
I never thought I'd need you there when I cried
And the days feel like years when I'm alone
And the bed where you lie
is made up on your side

When you walk away
I count the steps that you take
Do you see how much I need you right now?

When you're gone
The pieces of my heart are missing you
When you're gone
The face I came to know is missing too
When you're gone
All the words I need to hear to always get me through the day
And make it OK
I miss you

I've never felt this way before
Everything that I do
Reminds me of you
And the clothes you left
they lie on the floor
And they smell just like you
I love the things that you do"

יכולתי לשבת ככה ולשיר שעות. להסתכל על התמונה המשפחתית.

על החיוך המדהים הזה של אמא, ואיך שאבא פרץ מצחוק כשהילד הקטן נפל אל תוך המזרקה.

ואיך אורלי תפסה אותנו בפרצופים המצחיקים האלה, כשאני ומאיה מחובקות בזרועות של אמא ואבא.

הימים הטובים האלה, מתי הם ישובו?

והאם הם ישובו בכלל?

החלטתי שהגיע הזמן להוציא את עצמי והלכתי לכיוון של פלג.

"לאן זה?" בן נעמד לפני הדלת וחסם את יציאתי. "לנשום קצת אוויר טוב לך?" אמרתי ודחפתי אותו הצידה.

"תיקחי מפתחות למקרה שלא ניהיה בבית" בן אמר. "טוב" עניתי בחוסר חשק.

הגעתי לבניין שלו והקשתי את הקוד של הדלת.

הגעתי לקומה וצלצלתי בדלת. אמא שלו פתחה לי.

"שחר, שמענו על אמא ואבא אנחנו מקווים רק לטוב" היא אמרה לי. "אחלה" חייכתי אליה.

"היי" פלג אמר וחיבק אותי.

"אני עוזבת ללונדון" שחררתי את עצמי מהחיבוק.

"מתי?" הוא שאל בפרצוף עצוב. "סוף שבוע הזה." עניתי.

"וזה אומר שאני עוזבת את כולם, גם אותך." אמרתי ויצאתי מהבית שלו.