על קצה המזלג

ישבתי באיזה גן על המזרקה עם בקבוק וודקה גדול ביד.

הטלפון צלצל במשך שעות וסיננתי את כל השיחות, לא היה לי כוח לאף אחד.

48 שיחות שלא נענו, חלקן מבן, חלקן מפלג. וואו?

כל מה שיש לי להגיד לשניהם שהם יכולים לקפוץ לי.

הטלפון צלצל שוב. "מה?" עניתי בחוסר חשק.

"תגידי מה נסגר איתך?" נשמע קול, שלא היה מי חשבתי שזה.

"מה אתה רוצה?" אמרתי בעודי שותה מהבקבוק. "מה אני רוצה? תגידי יש לך בכלל מושג כמה כולם מחפשים אותך?" לי צעק.

"תפסיק לצעוק. כולם יכולים לקפוץ לי." אמרתי וניתקתי.

הטלפון שוב צלצל ועניתי. "מה?" צעקתי.

"א. אל תנתקי לי אני לא סתם חבר שלך." הוא אמר.

"אז מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" עניתי בזלזול. "ו-ב. כדאי שתחזרי הביתה עכשיו אם את לא רוצה שאני אבוא ואחזיר אותך" הוא סיים לדבר.

"יופי סיימת? אתה לא תכריח אותי לחזור הביתה. אני אחזור כשיתחשק לי" אמרתי.

"ואיפה את מתכוונת לישון?" הוא שאל. "מה זה עניינך בכלל? אין לך איזה תחרות מפגרת שאתה צריך להתאמן עליה?" אמרתי והמשכתי לשתות.

"את שוב שותה?" הוא שאל אחרי שתיקה קצרה.

"לא" שיקרתי. "אל תשקרי, לפחות לא לי" הוא אמר.

"טוב כן אני שותה, מה כבר תעשה? תגיד לי להפסיק?" אמרתי ולקחתי עוד לגימה מהבקבוק.

"לא אבל אני אזרוק אותו כמה שיותר רחוק ממך" הוא הופיע מאחורי.

"תגיד אתה רוצה שגם אני אכנס לקומה? פעם הבאה אל תפתיע אותי ככה" אמרתי והוא חיבק אותי חזק.

"איכ את מסריחה מאלכוהול." הוא אמר אחרי שלקחתי צעד אחורה.

"איך ידעת בכלל שאני אהיה פה?" שאלתי והוא צחק.

"אני מכיר אותך עוד מימי החיתולים. את תמיד באה לפה כשרע לך" הוא אמר.

"יופי" אמרתי ורוקנתי את הבקבוק.

"בואי" הוא אמר והוביל אותי לאנשהו.

"אני לא חוזרת הביתה אמרתי לך את זה כבר!"  אמרתי ושחררתי את היד שלי ממנו.

"אוקיי אז אליי יהיה בסדר מבחינתך?" הוא אמר והכניס אותי למכונית.

"תפסיק כבר להתנהג כאילו אתה האח הגדול שלי או משהו" צעקתי ויצאתי מהמכונית.

"יודעת מה? סבבה. מעכשיו אני מפסיק לדאוג לך. תמצאי לעצמך מקום לישון, אוכל, תסתדרי לבד" הוא אמר וסגר את הדלת והתניע את המכונית.

"אחלה, אני אסתדר מצוין בלעדיך!" אמרתי והלכתי.

שמעתי כבר את המכונית נוסעת והסתובבתי אחורה. משום מה המכונית נעצרה.

"מה קרה? התחרטת?" הוא חייך.

"בסדר, אבל מחר בבוקר אתה מחזיר אותי הביתה" אמרתי ונכנסתי למכונית.

"גם ככה אני חייב להחזיר אותך בבוקר, הטיסה שלהם בחמש אחר הצהריים" הוא אמר וישר הפניתי אליו את המבט.

כבר הוא קנה כרטיסים בלי להודיע? בלי לשאול את דעתי? מי הוא חושב שהוא בכלל.

"את יודעת, בן עוד שנייה בכה בטלפון מרוב דאגה אלייך" הוא אמר.

"יופי שיבכה קצת. מגיע לו." אמרתי והסתכלתי על החלון של המכונית.

"למה את תמיד כזאת?" הוא שאל.

"כזאת איך?" הסתכלתי עליו. "כזאת שלילית. תראי מה כולם עושים בשבילך" הוא אמר.

"תתעסק בתחרות המטופשת שלך. אימו" אמרתי מבלי להסתכל אליו בכלל.

היה שקט במכונית וכל מה שהיה ניתן לשמוע את הגלגלים שנוסעים על הכביש.

לאט לאט התחלתי להרגיש איך העיניים שלי נעצמות, ונרדמתי.

"מה השעה?" שאלתי את לי, כשראיתי שאני אצלו במיטה וכבר השמש זורחת.

"השעה שלך לקום" הוא יצא מהמקלחת במגבת.

הסתכלתי מתחת לשמיכה וראיתי שאני בחולצה מכופתרת שלו ותחתונים בלבד.

"שיט!" אמרתי וזרקתי את עצמי על הכרית.