"הצילו!" נאנקה קלריסה בקול לא לה "גנדי? מישהו?",

"למה עוללתי את זה לעצמי, למה?" תסכלה את עצמה, היא בכלל לא הייתה צריכה לעשות את זה. לפנות בוקר היום הנוכחי יצאה לה לפוש קמעא מעל פני המחנה המאולתר שהקימו להם, היא שמה לב ששרי וגנדולינה ישנות והחליטה להפתיע אותן בארוחת בוקר מדהימה "ומה יצא מכל זה, הא?" המשיכה לבוסס ברחמיה העצמיים "אך ורק העלמות מסתורית באייזשהוא חור על פני העולם". "טוב, זאת בטח לא הדרך" התעשתה לפתע בתמהוניות "אני חייבת למצוא את הדרך החוצה, זה לא עובד ככה" היא כבר החלה באיתור הדרך הראשית לכששמעה קול מוזר הישר מאחוריה, היא היתה המומה "יש פה עוד מישהו חוץ ממני?" שאלה את עצמה. זה כבר נשמע מלחיץ... היא רצה בעדינות פן יישמע קול רמיסתה את הקרקע אך בו זמנית גם בחוסר מסיביות, היא ידעה שגופה לא יוכל להכיל עוד הרבה, היא נסתה להאיץ את הקצב ו....הופ, היא מצאה את עצמה בתוך מחילה חסרת פשר "מן הפח אל הפחת, זה פשוט חייב לקרות דווקא לי?" לפחות היא מצאה את האור שבקצה המחילה, למעלה, בקצה בגלובוס התחיל להפציע שחרו של יום חדש, לא שזה מאד עזר לה. היא נותרה תקועה...

***

אדמונד הגיע אל מפתן המספרה, הוא התיישב בתור וחכה במתינות לתורו... לכשזה הגיע שאל אותו פיליפ, הספר למבוקשו, אדי הסביר לו בקווים כלליים את התספורת הרצויה, הספר אכן החל בעבודה ולאחר כ-25 דקות הודיע לו שהוא את שלו עשה "שיהיה לך במזל" קרא אחרי גוו המתרחק, "כן, אני באמת צריך הרבה מזל" חייך לעצמו במרירות, הוא פסע אל עבר ביתו החדש שם מצא את מאמצתו, לורי הטובה, היא שלחה לעברו מבט כאוב, מבין וחבקה אותו, הם נכנסו הביתה.

"אדי, יקירי, האוכל מוכן" הכריזה לעומתו לכשראתה שהוא מתמהמה. "מה קרה לו הפעם?" נלחצה, הן הוא כ"כ פגיע כעת, לאחר מסכת ההתעללויות שעבר, היא עלתה אל חדרה שם שיערה שיימצא האובד אך זה לא בדיוק מה שהיה, היא המשיכה אל כיוון המרפסת וגם שם הוא לא היה, בסופו של דבר היא כן מצאה אותו, באמבטיה. היא נבעתה למראה עיניה, אדמונד היה ישוב שם, של קצה הג'קוזי, לופת את ראשו ב-2 זרועותיו וכל כולו אומר חוסר-אונים. "מה קרה?" נזעקה אליו, "הוא..הוא משיג אותי" התגמגם קמעא "מה אני אעשה עכשיו?" "הוא?" ארשת פניה אמרה רק תיעוב עמוק כלפי הבלתי נודע "איך?" "אני לא ממש יודע" השיב לה, אומלל, "אבל זה די ברור, מי חוץ ממנו ירצה כ"כ לענות אותי מבחוץ, דרך המחשב?" "אויש, אני כ"כ איתך, אדמונד, נסיך. מה נוכל לעשות כדי להציל אותך?" "זאת באמת שאלה קשה כי פשוט אין לי מושג" הוא פרץ בבכי עמוק, חסר מעצורים. לורי הניחה לו, שיישאר שם לבד, לא כדאי להפריע לו, היא יצאה מן החדר. הוא נשאר שם לבדו תוהה על מה ולמה העולם כה אכזר אליו...

***

קלריסה נדרכה, היא שמעה רחשים עמומים מתחת לרגליה והיא אפילו לא העזה לבדוק מה קורה שם, היא רק ידעה שהיא חייבת לצאת מפה, ועכשיו. לא אכפת לה אם הדבר הזה הוא נחש או עקרב, היא פשוט חייבת להשאר שלמה. זו דרישה כ"כ מותרתית? ואיך היא תמצא את ההורים שלה בחתיכות?? היא תלשה אבן חדה מאחד מקירות הבור שלתוכו נקלעה בכוונה להשמיד את הדבר הזה.

היא התכופפה, שלחה את ידה אוחזת-האבן קדימה, לפניה וצפתה להרוג או להיהרג רק שבמקום האופציות האלו היא גלתה משהו פשוט בהרבה, תיבה! היא פתחה אותה בהססנות וגלתה שם שרשרת אחת פשוטה עם סגר לפתיחת תא קטנטן, היא רצתה לראות מה יש בתוך התא אבל גלתה שבשביל לפתוח אותו מוכרחים מפתח, "אבל לפחות..." נצנץ במוחה רעיון "לפחות אני יכולה להתפיס את זה על אחד מהסלעים שבחוץ וככה לעלות" היא מצאה מאחז כלשהוא והציבה שם את קצה הרשרת בתנופה אחת מכוונת היטב, היא החלה לעלות, צעד, שני צעדים, היא לא יכולה להרשות לעצמה פזיזות, שלושה צעדים, ארבעה צעדים ו....היא נפלה, עמוק מעט יותר מקודם, התברר שמה שציל אותה אז היה התיבה. היא נואשה מכל אפשרות לצאת מכאן אי-פעם בחיים ובדיוק אז נשמע קול קורא מעליה "ריסי! ריסי!" לא היה ספק מיהו בעל הקול, היא הזניקה באחת חיוך ענק והשיבה בצעקה חדה, אמיתית "גנדי שלי, אני פה! שרי! גנדי!". הן אתרו אותה תוך דקות ספורות ושוב הן היו חבורה מלוכדת של שלושה, שתצא להמשך הדרך לאחר טיפול יסודי בקלריסה החבולה...

זהו בלוג סיפורים שא"א לפספס

אדמונד שחק לו בשלווה במשחק המחשב האהוב עליו "SIMS 4" כשלפתע החרידה את הבית צעקת בלהות, "אני אראה לך מה זה, אדי, מה לכל הרוחות אתה עושה?" צווח אביו האכזר לקול תרועת אמו המתכוננת לנשף היומי. "אממ אממ" גמגם בבעתה " אני... אני רק משחק סימס", "אתה עוד מעז להוסיף חטא על פשע? הרי אמא שלך כבר הכתיבה לך את מטלות הבית להיום, מדוע אתה מתבטל כל הזמן? כשאנחנו חוזרים הביתה אני מצפה לגלות את הבית מבריק ומסודר אה ו... תכין לנו אוכל אנחנו נחזור רעבים" נצצו עיניו ברשעות מופגנת, הם יצאו מן הבית לכוון הרולס-רויס בטריקת- דלת עזה.

אדמונד נותר פגוע ומהורהר, אולי אביו התמיד להציק לו אבל הוא בהחלט לא התרגל לזה. "ואמא, למה היא לא עצרה אותו? כל העולם נגדי?" תמה בעוגמה. "הפעם, הפעם אני לא מוותר, אני בורח מהבית וזהו" המחשבות התרוצצו במוחו כבמאורת עכברים אבל כשהרהר שוב ושוב גילה כי תוכניתו אינה ברת ביצוע בשום אופן "לאן כבר יש לי ללכת? מי יכניס אותי לביתו בניגוד לרצון הוריי? הלא בעל המאה הוא בעל הדעה והם לא בעלי מאה אלא בעלי מליונים..."הוא כבר פנה לצאת מכוון חדרו ולמלא את שהוטל עליו כשלפתע כמו בתוך חלום בקעה מן המחשב יד בעוצמת 3 ג"ב והחדירה אותו אל תוך המשחק.

הוא שפשף את עיניו בתמהון גובר כשגלה מולו את יצירי כפיו, הוא השפיל מבטו אל עבר גופו וגלה כי בגדיו נשארו כפי שהם על אף שאינם בקטלוג של הסימס, "אדי" שמע קול אוהד מאחוריו לכשחש את חיבוקה החם של מגדת העתידות של הכפר, "איך הגעת לפה?" "אני..." גמגם קמעא "אני לא... לא ממש יודע", "לא נורא, בוא איתי, אתה בטח מוזמן לגור איתי, הרי טפלת בי כ"כ טוב".

***

"גנדולינה?"

"כן?"

"לאן אנחנו פונות?"

"אני לא יודעת, הוא אמר שנלך בעקבות צו לבבנו"

"זה אומר שנפרד?"

"מה פתאום, צו לבבי הראשון הוא להיות איתך, קלריסה"

"גם אצלי זה ככה, אני אוהבת אותך לינה שלי"

"את חושבת שאני לא?"

הד צחוקן עוד נותר בחלל האוויר לכשפנו ימינה בצומת הראשונה של דרכן....

"היי, בנות" נשמע לפתע קול עליז מאחוריהן, "היי" הגיבה קלריסה מיידית, "לאן אתן הולכות?" שאלה בעלת הקול, התברר שקוראים לה שרי, "אממ...אנחנו לא ממש יודעות למען האמת" השיבה לה גנדולינה וחייכה חיוך תמוה "ואת?" הוסיפה בהחלטיות (משום-מה)

"לטירת המסתורין, מכירות? אני הולכת לחפש שם את העתיד שלי או לפחות...רמזים." "מה?" צרחו גנדולינה וקלריסה כפה אחד, הן החליפו ביניהן מבטים רבי משמעות וקלריסה המשיכה " אנחנו יכולות לבוא איתך לשם?" "בטח, למה לא? אשמח לחברה בדרך המייגעת הזאת אבל," שרי עצרה לרגע קט ולכשהתחדשה נשימתה המשיכה באותו קוצר רוח "ראו הוזהרתן, הדרך לא קלה בכלל וחוץ מזה שגם הטירה עצמה לא מלבבת" "אוקיי, אנחנו בפנים" קלריסה סדרה את שערה שכמעט כמו תמיד נכנס לה לעיניה, הן המשיכו בדרכם, בשלישייה.

***

אדמונד נבעת, איך יוכל לצאת מפה אי פעם בעודו בחיים? הוא כמעט פרץ בבכי רק שנזכר שהוא הגבר בבית עכשיו "בעצם, זה בכלל לא רע, הקץ להתעללות של אבא ולשמחה לאיד של אמא" עכשיו הוא כבר היה כמעט שמח, הרהור מחשבה רעה ומאיימת נצנצה המוחו אך הוא מהר למחותה מעמו, הוא הסכים להצטרף אל ביתה של לורי, מגדת העתידות. אדמונד דרים נהיה לו לאדמונד קנדי, הוא החליט להנות מהחיים המאולצים האלו לפחות לעת עתה והזמין לעצמו תור למספרה הפחות יקרה, הוא נזכר שהפעם הוא כבר לא יכול להפעיל KACHING...

גנדולינה נשכה את שפתה בחוסר סבלנות גובר, מתי כבר מישהו יבשר לה מה עולה בגורלה? היא עצמה בטח לא תקח אחריות על עתידה, היא מורגלת בכך מילדותה. היא אף פעם לא החליטה מאום באשר אליה, תמיד היו אלה עובדות בית-היתומים שעשו מלאכתן נאמנה; לגלגה בעודה שמחה על כך שלפחות מחשבותיה נשארו ברשותה.

או שכן או שלא, בדיוק באותו רגע נכנסה קלריסה לחדר ובעטה את נעליה מעל רגליה "לינה", קראה בחיבה "הוא קורא לך", "באמת?" נזעקה בעליצות מן המיטה ולרוע המזל שכחה שהיא שרועה על מיטת קומותיים, "אאוץ'", היא לטפה את פרק ידה בתקווה שזה יעזור לשכך את כאב הנפילה "כבר חששתי שזה לעולם לא יקרה" הוסיפה ויצאה מן החדר בריצה.

היא הבינה היטב מה משמעות הדבר בעבורה, סוף-סוף אולי תקבל מענה לשאלותיה בדבר זהות הוריה ואולי אפילו יורה לה ראש הכפר באשר להמשך דרכה, היא הגישה טופס בקשה לפני יומיים ברגשות מעורבים, מצד אחד היא בטח רוצה לדעת מה עלה בגורל הוריה "ואולי" נצצו עיניה בתקווה "אולי אפילו אוכל למצוא אותם", מצד שני, קלריסה, היא לא תוכל לעזוב אותה בעד שום הון שבעולם, לעת עתה היא הייתה משפחתה כולה מקופלת ביריעה אחת.

"טוב, קודם נראה מה הוא החליט ואם אני באמת אצטרך לעזוב את המקום אני אתחנן לקחת עמי את קלריסה, וואו זה יהיה מדהים, שתינו ביחד בעולם הגדול מחפשות הרפתקאות ומשפחה" הכריזה בקול לחלל האמבטיה.

גנדי (עוד שם חיבה, כמובן) סיימה להתארגן בחפזון ויצאה לדרכה אל יעדה "ביי, משפחה" הפטירה בקול ומהרה להסתלק מהמקום לקול צחוקה המתגלגל של חברתה.

היא כבר היתה בביתו של ראש הכפר כשנודע לה שהוא בפגישה כרגע ויהא עליה להשתהות קמעא בטרקלינו המהודר, היא לא התאכזבה מאד לפחות תהיה לה שהות לפתור עוד כמה מבוכים, היא דמינה מה תגיד לה אם-הבית לכשתבקש ממנה כסף לחידוש המנוי על עיתון הכיף והפנאי "באמפי". "למה אני אמורה לבזבז כ"כ הרבה כסף על עיתון שיש בו רק 2 עמודים של תשבצים, למה אף אחד לא חושב ליזום עיתון שלם של תשבצים, וואו, זה היה מדהים".

" גנדולינה ג'ונסון?" שאלה אותה עוזרת הבית, "כן" השיבה בתמיהה, "הוא פנוי, את יכולה להכנס", "הו, תודה רבה לך" זכרה אייכשהוא לאמר ונכנסה לחדרו הפרטי של מי שנחשב החכם של הכפר.

***

"אני לא מאמינה" נצצו עיניה של קלריסה "זה יהיה כ"כ מדהים, מתי יוצאים כבר?", "ממש עכשיו, הוא אמר שאם ישנה אפשרות למצוא אותם לא כדאי להחמיץ אותה, יאללה תארזי מהר, עוד רבע שעה אנחנו אמורות להיות מחוץ למוסד הנתעב הזה" הדגישה גנדולינה בשמחה עמוקה.

זה באמת פרק קצרצר אבל זה יותר משהו כמו פתיחה ולא פרק ממש, אשמח להערות והארות!