לאור חג הפועלים הממשמש ובא הבא עלינו לטובה, אני מפרסם שיר שכתבתי לפני כשנה וחצי, בין היתר בהשראת משה סילמן ובאופן כללי על האופן שבו המעמד הבינוני־גבוה מעלה מסתכל על העניים, בארץ ובאופן כללי. התכונתי לתת אותו למישהו להלחין ולבצע, אבל זה לא יצא לפועל; השיר הזה מבחינתי הוא עכשיו up for grabs, כל עוד הקרדיט שמגיע לי נשמר.
כבשת הרש
הם לקחו לו אותה, שדדו ונגמר.
הוא ראה: בלי בררה היא הולכת.
”מה עוד יש לי עכשיו? מה עכשיו?” הוא אמר,
בדמעה מתגלגלת על לחי.
מפצעים שקבל אז – רק חלק הגליד,
והשאר לפחות, טוב, נקרש.
”כבשה יקרה, איפה את? תגלי!”
הוא בוכה ורועד, אותו רש.
ועדין, ברגע של קור וצמא,
לפעמים הוא עצר ובת־קול הוא שמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא,
ובו לא יבעטו עוד בזה הכדור
ואנשי כל הארץ, מכל הקצוות
את זורקי הכדור הם יבואו לשבות –
ואתה וכבשה תתאחדו.
רק יום חורף קשה במיוחד זה דרש,
כשחסר לו הצמר שלה;
משהו זע בו, ושוב לא חזר בו, ברש,
ונשבר לו: סכין הוא שלף
ויצא. עצמותיו מנקמה בוערות,
פרצופו היה בלתי־מצודד –
ובן־לילה פתאום זעקו כותרות
על אותו איש, הרש־השודד.
מדי פעם, עדין, בקור ובצמא,
לפעמים הוא עצר ובת־קול הוא שמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא...
מה גרם לו לשדוד? רק כי אין לו בררה?
סתם שנא כי נמאס מהכל?
ובעצם, טוב, מה זה משנה ”מה קרה”,
ולא ”למה סחב כזה עול”?
כשכולנו חולקים תודעה אחידה
דם מגליד – לא, הוא לא רק נקרש.
תפקידו מסתים, כן, לזה הוא מודע...
כי נמאס לשומעים מהרש.
ואולי גם אתם, ביום קור וצמא,
תעצרו שוב פתאום, ובת־קול תִשמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא...
An Cat Duḃ, 8.10.2012
חד יומא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: