|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פוסט סיום
אז... זהו. זה נגמר. או־טו־טו סוגרים אתר שהיה קים מעל 10 שנים והיה במדה מסוימת קולו של דור, אם לא של כמה.
תכלס חבל לי מאוד לראות את זה. אני עדין זוכר את החברים שצברתי דרך האתר הזה, ביניהם את החברה הכי טובה שלי קייטלין פינקל (מהבלוג הקודם שכבר מחקתי אחרי שהוציאו אותי מהארון) ואת הומואית האגדי שנשאר חבר מאוד קרוב מזה 9 שנים כבר (שדרך אגב, חגג אתמול, 23.12, יום הולדת). דרך הבלוג הזה הבחור שכניתי ”Bó” (”פר\ה” באירית, כי הוא ממשפחה חקלאית, משחק מלים על ”beau”), בחור שהכרתי כשהייתי בחטיבה והוא ביסודי, יכול היה לשמור אתי על קשר כשנפגשנו במקרה על האוטובוס שנים אחרי, וככה יצאנו תקופה קצרה ונשארנו חברים קרובים. כאן גם הכרתי את אלכס, שהיא כנראה הידידה הכי ותיקה שלי שאני עדין בקשר אתה (ואת החברות שלה גם כן). המקום הזה היה הרבה בשבילי במשך הרבה זמן. אני עדין זוכר איך הייתי טינאייג׳ר בודד וחפשתי כאן מקום להתבטא ולגלות אנשים דומים לי מבחינת תחומי ענין, וגם את הנטיה המינית שלי: הייתי מחפש צרופים כמו ”אוסקר ויילד”, ”יפן”, ”ביסקסואל” וכדומה ובודק מה אנשים כתבו בנושא (ככה למעשה מצאתי את אלכס וקייט). כשהייתי בתיכון המקום הזה היה במה בשבילי, בשביל היצירה הספרותית שלי דאז, אבל יותר מזה: הוא היה פורקן להמון מחשבות שרצו לי בראש, ובלי ששמתי לב גם למצב רגשי שלא הייתי מוכן להכיר בו אז ובטח ובטח שלא לחשוף.
הייתי הרבה יותר בודד ומודר משרציתי להודות, והדרך שלי להתמודד היתה לשכנע את עצמי שאני איכשהו יותר מודע ומתורבת מרוב־רובם של האנשים סביבי, משורר משכמי ומעלה ומה לא. קראתי פוסטים ישנים של הבלוג הזה וראיתי עד כמה אגרסיבי הייתי כלפי לא מעט אנשים שהגיבו לי, בין אם לטרולים (שעבורם הייתי מטרה נוחה, כנראה) ובין אם לאנשים שפשוט פספסו את הפואנטות של פוסטים שלי. קצת הוקל לי לראות איך בשלב מסוים היתה הקלה מסוימת, והכתיבה שלי השתפרה, אבל עדין אני מסתכל אחורה ולא מבין איך לעזאזל אנשים סבלו אותי אז. (אולי למעט מי שחלקו אתי דעות וטעמים.) ובגלל זה בדיוק, זו כזו הקלה לראות איך התמתנתי, איך יציאה מהארון הביסקסואלי והאוטיסטי (היציאה השניה נעשתה למעשה כאן, תחת הכינוי Lepus Albus בבלוג השני שלי, שאפילו הגיע כמה פעמים למומלצים!) ולאחר מכן לימודים בתל־אביב הקנו לי שלוה. מאז השתניתי מאוד. כשעזבתי את ישראבלוג הלכה למעשה (כשכתבתי את הפוסט האחרון) עברתי למעשה לטאמבלר, ואפשר לומר שהיום עברתי לקוורה (Quora). בין לבין סימתי תואר ראשון שלקח יותר מדי זמן, גרתי שנתים בתל־אביב (במעונות איינשטיין), אחרי זה גרתי שנה אצל אבא שלי, עברתי טיפול פסיכולוגי חשוב, היחסים שלי גם עם אבא שלי וגם עם אמא שלי השתנו מהקצה אל הקצה, לאחרונה עזבתי שוב את הבית, ואני בשאיפה לעזוב את הארץ בעוד כמה חודשים (אלא אם תכניות שוב ישתנו). עזבתי המון מהאגרסיות שהיו לי (ודעות ואמירות על גבול הגזענות שהיום אני מתחלחל מלקרוא): אחרי מבט פנימי נוקב ועבודה קשה, פתאום מצאתי את עצמי חסר כח ומוטיבציה להכנס שוב להתנצחויות כאלה. לא היה בהן הרבה טעם: במדה רבה הן היו שם בתור תחליף לריבים עם עצמי ועם הסובבים אותי. הדעות הפוליטיות שלי השתנו (שוב) באופן קיצוני, ואני חושב שעכשיו הן מתאפינות ביותר עומק והבנת גונים של אפור (אם כי, כמובן, יש לי עוד המון ללמוד ולהבין). צברתי יותר נסיון בחיים ויותר הבנה של איך אנשים חושבים ומתנהלים, ואמנם יש לי עוד הרבה לאן להתקדם, עשיתי כבר כברת דרך. ועדין, אני לא יודע לגמרי איך להרגיש עם זה שהבלוג הזה כבר לא יהיה. לשמוח שהקרינג׳ של ימים עברו לא יהיה עוד? להיות עצוב מזה שעדות לדרך שעשיתי, למי שהייתי, לטוב ולרע, לא תהיה יותר? הנטיה הטבעית שלי היא להסתכל על זה בעינים אידאולוגיות: לחשוב על זה בתור סמל לאיך שדעות משתנות ומה מוביל אדם להיות מעין ”נקבירד” קטנוני, שמאמץ אידאולוגיה שנתפשת כ”קונטרה” לסביבה שלו, שנכנס להתנצחויות כדי להוציא אגרסיות מתוך תסכול, שלא מבין איך אנשים עובדים וחושב שאידאולוגיה מוצהרת היא חזות הכל, והכי חשוב – שיוצא מזה. האם כדאי שהתהליך ישאר גלוי, גם במחיר מבוכה אישית מסוימת, כדי שאנשים יבינו מאיפה באים אנשי ה־”alt-right” למיניהם (וגם ה־”alt-left”, אם לדבר בכנות)? או שאולי אנשים יפספסו את הפואנטה ויראו באיך שהייתי פעם מקור להזדהות? אבל כמובן, זו בדיוק אותה מחשבה ישנה של לברוח כלפי חוץ, למישור האידאולוגי, כדי לחמוק מהתחבטויות פנימיות שלי, עם איך שאני מרגיש. ובין אם אני ”אמור” להרגיש ככה או לא, אני מרגיש תחושה מסוימת של צער.
המקום הזה היה קהילה. היה לו ”וייב” משלו. ”ילדי ישרא”, לטוב ולרע, היו ”בני מיני”, כמו ”ילדי סנטר” (גרתי ברח׳ גוטליב עד גיל שנה וחצי, כשהמשפחה עברה לחדרה, אבל אני תמיד צוחק שה”קרינה” של הסנטר הפכה אותי ל”ילד סנטר בנשמה”), וגם אם הייתי קצת מרוחק מרובם, עדין הרגשתי כאן די בבית. עצוב לי לעבור על תגובות ישנות לבלוג, לפתוח את אלה מביניהן שמקושרות לבלוג מסוים ולראות הודעת ”שגיאה במספר הבלוג” אצל רובם (או עמוד ”גישה לבלוג פרטי”), ופוסט אחרון שנכתב סביב 2011 כמעט אצל כל השאר. יותר נורא מזה: נוראית בעיני המחשבה שהבלוגים של אנשים שכבר לא אתנו יותר כבר לא יהיו, בהם הבלוג של מוראל אשבל ז״ל תופש מקום של כבוד. אנשים שכבר לא יהיו ומהם כבר לא יהיה יותר, ונוראית בעיני המחשבה על המשפחות שלהם. אני מקוה שהם גבו הכל. (וברמה האישית, כואב לי לראות את הבלוג השומם של א י ש, שהיה החבר הכי טוב של הומואית. היה לי אתו סכסוך לפני שנים רבות כי הוא אמר עלי כל מיני דברים שליליים ולא ממש נכונים למי שהיה בן־הזוג שלי באותה תקופה שמאוד הטרידו אותו, ולא ממש יכול היה להסביר את עצמו כששאלתי, אם כי אחר־כך בן־הזוג שלי הראה לי שהוא כתב לו דברי שבח עלי ושאם בן הזוג שלי לא רוצה אותי ש”יתן” לו אותי. אני לא סלחתי, ושנתים־שלוש אחרי זה הוא נסה להתאבד בקפיצה ויצא מזה עם נזק מוחי כבד. שנים אחרי המקרה הטינה כבר נעלמה, ועכשיו פשוט חבל לי.) טוב, זה כבר מספיק. בסופו של דבר, עם כל האֵבל, דברים נגמרים מתישהו. ישראבלוג מלא את תפקידו ההיסטורי נאמנה, והגיע הזמן להכיר תודה, להתבגר ולהמשיך הלאה.
היה שלום, ישראבלוג. היו שלום, ישראבלוגרים. נעמתם לי מאוד. מקוה שתעריכו את השיר הזה, שבדיעבד נהיה שיר פרידה.
ובפעם האחרונה:
חד יומא...
| |
A proposal for a compromise to end the conflict הצעה לפשרה לסיום הסכסוך
In light of recent events I figured it is about time I spoke about my thoughts on how the Israeli-Palestinian conflict should be resolved.
Due to the extensive settling in Judæa and Samaria, which would be not only extremely costly but also a possible trigger for a civil war in Israel to disband, I find a two-state solution fairly unfeasable. Also, I am fully aware that neither side is going anywhere; both sides seem adamant in their will to stay. While this appears to be a stalemate that can last for decades, I think there is a way around this.
What I propose is cantonising Palestine (the geographic term; the political entity will be referred to hereafter as the Palestinian Authority or the PA and the areas under its jurisdiction as the Palestinian Territories or PTs), in a model similar to Finland: speakers of Arabic or Hebrew who comprise over a certain percentage of the population (say, 5% or 10%) will receive legally mandated government services in their own language. Each canton will have a larger degree of autonomy dictating its own cultural features, thus allowing more liberal areas to allow public transportation on the Sabbath and the sale of pork and other non-kosher food within its borders, and more conservative areas will be able to ban either or both (similar to the current situation; Israeli law allows municipalities to ban the sale of pork). Similarly, areas with a high percentage of immigrants from a certain area will could receive funding dedicated to maintaining their culture―for instance, German immigrants in Nahariya will have more support for Yiddish culture such as the Yiddishpiel, Kochin/Mumbai Jews in Dimona will have a Malayalam/Marathi theatre, and places with high percentages of Yemenite and Moroccan Jews will have theatre in their native dialects, while Arabs will have more support for their regional culture. This will mean that Jews will have their autonomy to self-govern, maintaining a Jewish identity in a country in which Hebrew is the most widely-spoken language, while the Arabs of Palestine will not only get to practice their culture in peace but also will have a strong say in their self-governance. Neither side will have full 100% of control over the entire 100% percent of Palestine, but rather co-control.
Municipalities will be divided according to an agreement made by a council comprised of an equal number of Jews and Palestinians, to avoid Gerrymandering. The PTs will be incorporated into the new state, naturally, but would be given the right to maintain a special semi-autonomous status, including its own immigration policy, should their citizens so wish, similarly to Quebec. The PA leaders, including cabinet and parliament members, will be incorporated into the Israeli cabinet and parliament in a manner determined in bilateral negotiations, and have the right to run for office in the subsequent elections. All military personnel on either side, including political figures with authority over the armed forces of either side, will go through rigorous investigation by committees with representatives of both sides to uncover any war crime they may have committed in the past; any such possible act deemed a war crime by the committee that the figure should fail to mention voluntarily will be grounds for trial for war crimes and a permanent ban on holding public office or any position in the military in the future, while those admitted voluntarily will receive lenient punishment if any, similar to the measures taken in post-Communism Poland. But first and foremost, in the present time, both sides will treat its captives humanely, make earnest attempts to dissuade them from their violent convictions, and strive to recruit them to the cause of promoting bilateral peace through negotiations, based on the previous success shown by Britain in Northern Ireland, a case in point demonstrating the importance of this measure. I trust that such a compromise, based on prior success and essentially providing both sides with a great deal of their ambitions, would prove successful after an initial period of volatile tensions.
Unum diem...
לאור הארועים בזמן האחרון אני חושב שהגיע הזמן שאביע את דעותי בנוגע לאופן בו הסכסוך הישראלי-פלסטיני צרך להיות מיושב.
בשל ההתישבות מרחיקת הלכת ביהודה ושומרון, אשר פרוקה יהיה לא רק יקר באופן קיצוני אלא גם עלול לגרור מלחמת אזרחים בישראל, אני חושב שפתרון שתי מדינות לשני עמים בלתי־ישים למדי. כמו כן, אני מודע לחלוטין לכך שאף צד לא מתכון ללכת לשום מקום; שני הצדדים, כך נראה, נחושים בדעתם להשאר. בעוד שלמראית עין מדובר בקפאון העלול להמשך עשרות שנים, אני חושב שמצאתי דרך לעקוף אותו.
ההצעה שלי היא קנטוניזציה של א״י לפי מודל הדומה לזה של פינלנד: דוברי עברית או ערבית המהוים מעל אחוז מסוים מהאוכלוסיה (למשל, 5% או 10%) במחוז נתון יהיו זכאים לקבל על־פי חוק שרותים ממשלתיים בשפתם. לכל מחוז תהיה עצמאות גדולה יותר בקביעת אפיו התרבותי, כך שאזורים ליברליים יותר יוכלו להרשות תחבורה ציבורית בשבת או מכירת בשר חזיר או מזון בלתי כשר אחר בתומם, ואזורים שמרניים יותר יוכלו לאסור אי מאלה (באופן דומה למצב הנוכחי, בו לרשויות מקומיות ישנה הזכות לאסור על מכירת בשחר חזיר בתחומן). באופן דומה, אזורים בהם ישנו אחוז גבוה של מהגרים מאזור מסוים יוכלו לקבל מימון המיועד לשימור תרבויותיהם – למשל, ה"יקים" בנהריה יקבלו תמיכה נוספת ביידישפיל, יהודי קוצ'ין ומומבאי בדימונה יקבלו תאטרון ב מלאיאלם או ב מראטהי, ואזורים בהם יש אחוזים גבוהים של יוצאי תימן ומרוקו יקבלו תאטראות בניבים שלהם, בעוד ערבים יקבלו יותר תמיכה בתרבות האזורית שלהם. פרוש הדבר הוא שליהודים תהיה האוטונומיה לשליטה עצמית ולשמור על זהות יהודית במדינה בה עברית היא השפה המדוברת ביותר, בעוד הערבים בא״י יזכו לא רק לקים את תרבותם בשלום אלא גם השפעה חזקה על שלטונם העצמי. אף צד לא יזכה ל־100% שליטה על א״י, אלא לשליטה משותפת.
הרשויות המקומיות תחולקנה לפי הסכם שיערך במועצה בה מספר חבריה היהודים והערבים יהיה זהה, על־מנת למנוע חלוקה בלתי־הוגנת המספקת יתרון פוליטי לאחד הצדדים. השטחים הפלסטינים ישולבו כמובן במדינה החדשה, אך יקבלו את הזכות לשמור על מצב אוטונומי למחצה, הכולל מדיניות הגירה יחודית, אם תושביהם ירצו בכך, באופן דומה למעמד של קויבק. מנהיגי הרשות, ובכלל זה חברי ממשלה ופרלמנט, יכללו בתוך הממשלה והפרלמנט הישראלים באופן שיקבע בשיחות דו־צדדיות, ותשמר להן הזכות להתמודד לתפקידים פולטיים בבחירות שלאחר מכן. כל אנשי הצבא משני הצדדים, ובכלל זה דמויות פוליטיות בעלות סמכות על הכחות המזוינים, יעברו חקירה יסודית בידי ועדות בהן תהינה נציגות משני הצדדים לשם חשיפת כל פשע מלחמה אותו יתכן והם בצעו בעבר; כל מעשה אשר נקבע בידי הועדה כי הוא אכן מהוה פשע מלחמה עליו לא דיווח הנחקר יהוה עילה למשפט בעוון פשעי מלחמה ולאיסור תמידי על החזקת משרה מדינית או צבאית בעתיד, בעוד פשעים שדווחו באופן חפשי יקבלו עונשים מומתקים אם בכלל, באופן דומה לנעשה בפולין לאחר הקומוניזם.
אך ראשית כל, בימים אלה, שני הצדדים יתיחסו לשבוייהם באופן אנושי ויתאמצו בכנות להניאם מאמונותיהם האלימות לשם גיוסם לקידום שלום דו־צדדי באמצעות מו״מ, לפי ההצלחה הקודמת שהוצגה בצפון אירלנד בבריטניה, מקרה מבחן המדגים את חשיבותו של צעד זה.
בטוחני כי פשרה שכזו, בהסתמך על הצלחות בעבר ובהיותה מספקת עבור שני הצדדים חלק ניכר משאיפותיהם, תהוה הצלחה לאחר תקופה התחלתית של מתיחויות נפיצות.
חד יומא...
| |
כבשת הרש
לאור חג הפועלים הממשמש ובא הבא עלינו לטובה, אני מפרסם שיר שכתבתי לפני כשנה וחצי, בין היתר בהשראת משה סילמן ובאופן כללי על האופן שבו המעמד הבינוני־גבוה מעלה מסתכל על העניים, בארץ ובאופן כללי. התכונתי לתת אותו למישהו להלחין ולבצע, אבל זה לא יצא לפועל; השיר הזה מבחינתי הוא עכשיו up for grabs, כל עוד הקרדיט שמגיע לי נשמר.
כבשת הרש
הם לקחו לו אותה, שדדו ונגמר.
הוא ראה: בלי בררה היא הולכת.
”מה עוד יש לי עכשיו? מה עכשיו?” הוא אמר,
בדמעה מתגלגלת על לחי.
מפצעים שקבל אז – רק חלק הגליד,
והשאר לפחות, טוב, נקרש.
”כבשה יקרה, איפה את? תגלי!”
הוא בוכה ורועד, אותו רש.
ועדין, ברגע של קור וצמא,
לפעמים הוא עצר ובת־קול הוא שמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא,
ובו לא יבעטו עוד בזה הכדור
ואנשי כל הארץ, מכל הקצוות
את זורקי הכדור הם יבואו לשבות –
ואתה וכבשה תתאחדו.
רק יום חורף קשה במיוחד זה דרש,
כשחסר לו הצמר שלה;
משהו זע בו, ושוב לא חזר בו, ברש,
ונשבר לו: סכין הוא שלף
ויצא. עצמותיו מנקמה בוערות,
פרצופו היה בלתי־מצודד –
ובן־לילה פתאום זעקו כותרות
על אותו איש, הרש־השודד.
מדי פעם, עדין, בקור ובצמא,
לפעמים הוא עצר ובת־קול הוא שמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא...
מה גרם לו לשדוד? רק כי אין לו בררה?
סתם שנא כי נמאס מהכל?
ובעצם, טוב, מה זה משנה ”מה קרה”,
ולא ”למה סחב כזה עול”?
כשכולנו חולקים תודעה אחידה
דם מגליד – לא, הוא לא רק נקרש.
תפקידו מסתים, כן, לזה הוא מודע...
כי נמאס לשומעים מהרש.
ואולי גם אתם, ביום קור וצמא,
תעצרו שוב פתאום, ובת־קול תִשמע:
רש מסכן, אל תדאג, יום יבוא...
An Cat Duḃ, 8.10.2012
חד יומא...
| |
Hebrew post – למה יפן?
אמרתי בתגובה לפוסט הזה של יוסי גורביץ שאני מתכון לעבור ליפן עם סיום התואר. התפתח וכוח עם מגיבים אחרים, במהלכו מישהו צין שביפן יש קסנופוביה, מיזוגניה, חלוקה למעמדות ומוזרויות באופן כללי ביפן; התגובה שלי אפוא היתה מספיק ארוכה ומופורטת כדי להכנס לבלוג הזה. אם כן: המאפינים השליליים האלה קימים, זה נכון, אבל הם קימים גם בארץ; אמנם ברמה פחות ניכרת, אבל קימת ועוד איך.
לגבי קסנופוביה: ברגע שמכירים אותך אישית הקסנופוביה נוטה להעלם. ביחוד אם יש לך שליטה טובה בשפה. מה גם שזה תלוי איפה אתה נמצא ועם מי אתה מדבר. גם אם לא, התפישה הזו של ”אאוטסיידר” לא מלווה באיבה עמוקה כמו בארץ, ויש נטיה לגלות סלחנות כלפי זרים שלא מעורים בכללי הנימוס היפניים.
לגבי מיזוגניה: כן, זה נכון שיש פערים מגדריים עמוקים בחברה היפנית, אבל בניגוד לישראל, עושה רושם שהמגמה שם הפוכה ומשתדלים לעודד שויון מגדרי כמה שאפשר. חוץ מזה, צריך לזכור שמערביים נוטים ליחס מעמד נחות לעקרות בית (ומיזוגניה כפועל יוצא מכך), אבל מבחינת היפנים העיסוק הזה בד"כ נתפש כחשוב מאין כמוהו.
לגבי מעמדות: טוב, במדד הזה ישראל לוקחת. אני מאוד אוהב את הגישה האגליטרית שיש בארץ, את הפמיליאריות שבה אפשר לדבר עם מרצים ומעסיקים, אבל זה יחסית בקטנה.
עוד דבר שצריך לזכור זה שמערביים נוטים ליחס כל מיני תכונות מופלאות ללא־מערביים תוך התעלמות ניכרת מהמאפינים שלהם עצמם: מיחסים ליפנים ולהודים איזו רוחניות נאצלת מול החומריות המערבית, תוך התעלמות בוטה מההיסטוריה החומרית של שתיהן ומשפע המנזרים והתרבות הרוחנית המערבית בכללי, ומיחסים ליפן חבה למוזרויות כשבתכל׳ס פשוט מנפחים מעבר לכל פרופורציה או תופעות שולים שנראות גם ליפנים כמוזרות, או דברים שלא יחודיים להם או סתם פיקציות תוך התעלמות בוטה מתופעות כאלה במערב שנוטות להופיע באתרים מסוג 4chan ו־Encyclopædia Dramatica. מעבר לזה, אני חושב שרוב ההבדלים כביכול בין יפנים ללא־יפנים מאוד תלויי מעמד: ישראלים מדברים על כמה שיפן נקיה וכמה שאנשים שם מנומסים, אבל זה כי הם באים בתור תירים ולא רואים את שכונות העוני – כשאני הייתי שם בקרתי בין היתר ברובע אואנו בטוקיו, שנראה בערך כמו דרום תל־אביב אבל בענק, ונתקלתי שם במישהו שעשן סיגריה תוך רכיבה על אופנים ופשוט זרק את בדל הסיגריה הגמורה לרחוב כשהוא סים – ובתור מקומיים הם מתעלמים מהמקומות ה”יוקרתיים” בארץ – השכונות הטובות של רעננה, ת״א וירושלים, למשל.
בשורה התחתונה, סדנא דארעא חד הוא, ואם ביפן היתה דת רעילה כמו היהדות האורתודוקסית ומצב מלחמתי בלתי פוסק כמו בארץ והמצב הכלכלי שלהם היה מחריד כמו בארץ, הם היו מתנהגים כמו ישראלים, ותכל׳ס ישראל הולכת לאטה למקום שבו יפן היתה בסוף תקופת אדו\תקופת מייג׳י עד סוף מלחה״ע II בערך. אבל ישראל הולכת ודוהרת לכוון הזה: אמנם החילונים הולכים ונהיים יותר חילוניים וככל הנראה מדברים היום במערכת החינוך החילונית יותר על שויון זכויות לערבים, למשל, ועל כל המקומות שבהם יש לתנ״ך פאק רציני באמינות לפי המחקר הפילולוגי, ההיסטורי והארכאולוגי, אבל החילונים הולכים ומתמעטים ככל שהפרנויה והעדר הגדרה עצמית אחרת הולכים ומחמירים; יפן, לעומתה, הולכת ומשתפרת בהיבט הכללי.
אגב, מה שהכי אהבתי כשהייתי ביפן, מבחינת האנשים שם, היתה שהתפישה של עצמם כחלק מחברה באופן כללי, הבנה שהם לא חיים בואקום וחושבים כל הזמן על איך המעשים שלהם משפיעים על הזולת, הובילה ליחס בין אישי הרבה יותר נינוח וחיובי. לא היתה האוירה הנוראית שאני נתקל בה כל הזמן בארץ של ”כל דאלים גבר”.
מעבר לזה, המנטליות שלהם באופן כללי מאוד מזכירה מנטליות של אנשים עם אספרגר, מכל מיני בחינות (יש להם את אחוז האנשים עם אספרגר הכי גבוה מבין המדינות המפותחות), וזה מאוד מדבר אלי, כי לי יש אספרגר בעצמי. כשהייתי שם הרגשתי שאני יכול להתחבר למנטליות ברמה שמערביים אחרים לא יכולים.
חוץ מזה, יפנית מאפשרת הרבה יותר חפשיות במגדור השפה בהשואה לעברית, שדורשת התאמה בינרית ברמה הדקדוקית ולא רק הפרגמטית. בתור ג׳נדרקויר, אני רואה יתרון משמעותי בחופש לדבר בשפה כזו, שבה אני לא חיב לפרט אם יש לי בן־זוג או בת־זוג ולהשתמש פשוט במלה ”koibito 恋人” (מלולית ”אדם־אהבה”, שזה בטוי הרבה יותר נוח ומכליל גם פוליאמורים בהשואה ל־”significant other” באנגלית), ולא לפרט אם אני מדבר על ”היא” או ”הוא” אלא להשתמש בבטוי המקובל והניטרלי ”anó hito あの人” (מלולית ”הבן־אדם ההוא”, מונח הרבה יותר שגור מאשר ”they” השנוי במחלוקת שאני משתמש בו באנגלית). כשאני רוצה לבטא הזדהות מגדרית אני יכול לעבור בין גרסאות שונות לכנוי גוף ראשון מ־ore 俺 הגברי במובהק דרך bóku 僕 הגברי\טומבוי המנומס יותר ל־atashi あたし הנשי במובהק. יהיו מי שירימו גבה, אבל ה”שגיאה” תהיה רק ברמה הפרגמטית ולא הדקדוקית והמעבר יהיה לגיטימי לחלוטין במעגלים החברתיים שאני כנראה אתחבר אליהם, וירגיש לי (ומרגיש לי היום) הרבה יותר טבעי מאשר מעבר ללשון נקבה בעברית.
עם זאת, היו דברים שלא אהבתי בחברה היפנית כשבקרתי שם. הייתי שם כשקרה הטבח בברנוער, ואחד המארחים שלנו, בן אדם מאוד סימפטי בסה״כ, שמע במקרה על הסיפור ברדיו וסיפר לי מה קרה (בצורה משובשת להפליא: לדבריו, היתה אסיפה של הומוסקסואלים שפרצו אליה קבוצה של דוסים, פרצה תגרה ושלושה ילדים מתו), והפטיר: ”ביפן זה לא היה קורה, יפן היא מדינה שלוה.” (מישהו כנראה לא שמע על אום שינריקיו...) בשיעור יפנית באוניברסיטה שנה שעברה המורה אמרה על קטע שכתבתי, על איך שאפשר לראות את המכנה המשותף של בני האדם כשלומדים בלשנות מודרנית (כי השאיפה של המחקר היום היא למצוא מה משותף לכל השפות באופן כללי), משהו בסגנון: ”אתה אומר שכולם אותו דבר בעקרון, אבל פה בארץ לא מלמדים על אבולוציה, מלמדים על בריאת העולם ועל אדם וחוה, וביפן זה לא ככה.” עניתי לה שכשבודקים למשל את התגובות שמקבלת מהדורה אקראית של ה קוג׳יקי באמזון היפני נתקלים באמירות כגון ”היפנים צריכים לדעת מאיפה הם באו”, ככה שבתכל׳ס אנשים כאלה יש בכל מקום. עכשיו יש להם בכלל בעיה בגלל שינזו אבה המטונף, המקבילה היפנית של ביבי, וגל הלאומנות שבא בעקבותיו, אבל אני חושב שהוא יעבור בתכל׳ס – זו תופעה זמנית שנובעת מהעליה של בני דורו לשלטון. אבל בתמונה הכללית, היתרונות עולים על החסרונות באופן ניכר, ביחוד בהשואה לישראל. בהשואה למקומות אחרים (קנדה ואיסלנד בעקר), אולי לא; כרגע אני שואף לעבור ליפן, ואולי בהמשך ”לשפר תנאים”. כשיגיע הגשר, אחצה אותו.
חד יומא...
| |
לאור מותו של ספי
לשיר לפי המנגינה של פזמון הסיום מ”ניקוי ראש”.
(הבהרה: נא לא לקחת את השיר כלעג לריבלין עצמו או לימנים באופן כללי. אני לא מסכים עם השקפת העולם הימנית, אבל אני מסוגל לכבד מביניהם את אלה המסוגלים לנמק את דעותיהם מבלי להסתמך על טעונים דתיים ו\או על גזענות. את ריבלין לא היתה לי הזדמנות להכיר, אם כי מאוד אהבתי אותו ב”ניקוי ראש”. היה לו קול מדהים אז שמאוד אכזב להבין מה הוא אבד בערוב ימיו. כתבתי את השיר במחשבה שהוא עצמו היה צוחק ממנו.)
זהו זה, רבותי, גמרנו,
אחרי כיובל ומחצית:
הסוף בא לפרופגנדה
שאת האזור עוד תצית;
נשיאנו ישן בשקט –
לא יבקרוהו עוד בלי הגיון;
כי יצא הליצן ממועצת העיר
של ראשון לציון.
תומכם של יורשי האצ״ל
אורות על במה לא ידליק,
לא יוכל עוד לשאת שום נשק:
מחביתוש סולק כבר הסליק.
הנה גם ביתו של פיסטוק
מכל חתרנות נוקה:
בעליו כבר איננו בשום מעמד עוד
לשמור על זכות השתיקה.
כי הנה ספי ריבלין סוף־סוף כבר נפטר,
הו, כמה יפה יהיה המחר,
הו, כמה יפה וכמה נהדר,
כי הנה ספי ריבלין כבר מת ונקבר!
ארצ׳י בנקר וגם מיסטר בין על מרקע
לא ידברו בלשון העברית אף דקה;
ילדים צעירים לא יטעו בקולו
של אותו המסית האומר ”כן ולא” –
אך, אבוי! הוא אינו, אך דאג להותיר
לץ יורש, לץ רועש – שמו חצרוני אמיר!
גם בטאון לפשיסטים, מפליא באונו –
לשם מה ספי ריבלין, אם שלדון ישנו?
כי הנה ספי ריבלין…
ילדים עוללים בשמחה כבר צורחים:
”במכולת של דודלי יש רק מצרכים!
נתעוררה יחדיו לעולם מאוזן
כשבקיוסק בבית־ספר כבר אין אדריאן;
לא תהא דאגה עוד יומם וגם ליל
מבדרן התומך בימין משתולל:
טלויזיה נדליקה, נצפה בדממה
בבידור איכותי, בבידור ברמה.”
כי הנה ספי ריבלין…
חד יומא…
| |
Hebrew post – בפעם האלף, למה לא ברית מילה (או: איך פראיירים אמריקאים דופקים אתכם)
הפוסט הזה הוא פוסט תגובה לבלוגר ”הגזר” ששאל לגבי ברית מילה. אני אגיד שוב: ח ד מ ש מ ע י ת ל א.
קצת היסטוריה.
מילה טקסית היתה נהוגה במזה״ת לא רק בקרב העבריים. קבר מתקופת השושלת הששית במצרים מראה שהמנהג הזה נהוג אפילו אז. זה ככל הנראה התעוד הכתוב העתיק יותר למנהג הזה. מענין לראות שם את העדות של בחור בשם אוּהה, שמספר בגאוה איך הוא נימול ביחד עם עוד איזה 100 איש ולא ציץ. המנהג הזה הגיע אח״כ גם לעמים מסביב: ”The Phoenicians and the Syrians of Palestine themselves confess that they learnt the custom of the Egyptians; and the Syrians who dwell about the rivers Thermodon and Parthenius, as well as their neighbours the Macronians, say that they have recently adopted it from the Colchians.” (”הפיניקים והסורים בני ארץ־ישראל מודים בעצמם כי למדו את המנהג מהמצרים, והסורים היושבים סביב הפרת והתרמודון, כמו־גם שכניהם יושבי מקרונס, אומרים כי הם אמצו מנהג זה לאחרונה מהקולכים.”)
נקפוץ הלאה למאה ה־19. בתקופה הזו הדעה הרווחת היתה שיש מנהג מסוים מאוד מסוכן, שנחשב נזק עצום לבריאות הפיזית והנפשית של אדם, שחיבים למנוע בכל מחיר: אוננות. ג'ון הארוי קלוג, אחד ממקימי חברת קלוג'ס, חשב שפורקן מיני הוא מסוכן בצורה מיוחדת, ותמך לא רק במילה כדי לגרום לבנים להפסיק לאונן, אלא גם בשפיכת חומצה על הדגדגן של בנות כדי לגרום להן להפסיק; למעשה, אפילו המנהג של מילת נשים תפש תאוצה בארה״ב במשך תקופה מסוימת. למעשה, הקורנפלקס הומצא כדי לגרום לאנשים להפסיק לאונן. באדן פאוול, מיסד תנועת הצופים, הקים את התנועה כדי למנוע מנערים צעירים לאונן באמצעות הסחות מתמידות.
עכשיו נבדוק היבט אחר, באותה תקופה: רופא בשם ד״ר לואיס סייר (Lewis A. Sayre) נדרש לטפל בילד צעיר שנראה כפוף לגמרי, עם הברכים כפופות כל הזמן בזוית של 45 מעלות. אחרי שנבדקו עוד המון פתרונות אחרים, התברר שמדובר בשתוק שמקורו בערלה שמוקרן לרגלים. הוא מל את הילד, וככה הוא הצליח להתישר חזרה. לפי ויקיפדיה (יש מקור אבל בלי לינק), אחרי המקרה הזה התחילו לקשר המון בעיות שונות לערלה. המנהג תפש תאוצה ב־80 שנה הבאות בערך בבריטניה (אפשר לראות את זה בעדכונים לערך ”מילה” באנציקלופדיה בריטניקה), בארה״ב, בקנדה, באוסטרליה ובניו זילנד, והפסיק יחסית להיות פופולרי בכל המדינות האלה כמה זמן אחרי מלחה״ע II. אח״כ תפש תאוצה מחדש בארה״ב בסוף שנות ה־80, כשהארגון הרפואי האמריקאי (AMA) התחיל לפרסם מחקרים שטוענים שזה דוקא כן בריא והפכו את זה לנהוג שם שוב, עד כדי כך שבשנת 2001 התברר שרופאים לילדים לא נימולים קבלו מידע מוטעה וזלזול מהרופאים שלהם בגלל זה.
היום, בכל אופן, המנהג דועך בארה״ב מחדש. היום אין כמעט ארגונים רפואיים, וביניהם ה־AMA, מתנגדים לבצוע ההליך בתינוקות באופן סדיר כי אין מספיק עדויות שזה באמת עוזר, אם לא גורם לנזק בלתי־הפיך. לפני שנתים 18 חברות בטוח לאומי בארה״ב הפסיקו לממן את הנתוח הזה. הספור הזה שמילה מונעת איידס הוכח כבולשיט: אומרים שזה הבדל של 60%, אבל לא טורחים לצין שלא מדובר במספרים אבסולוטיים.
בקצור, מדובר במנהג ככל הנראה מצרי במקורו ששמש בין היתר כהוכחה לגבריות, שהפך פופולרי בגלל מדע בכאילו,נעלם, חזר בגלל מדע בכאילו ועכשיו מתחיל להעלם בעולם המערבי.
ועכשיו בנוגע לענין המסורת.
אחרי שראינו שלא מדובר במנהג יהודי מקורי, כדאי לשאול עוד כמה שאלות בנושא. קודם כל, איך אתם מכבדים את המסורת שלכם? אתם מעינים בפילוסופיה יהודית? אתם מכירים את ההיסטוריה והתרבות של העם שלכם ברמה מספקת? (אם עניתם כן, אני מקוה שאתם לכל הפחות מכירים את המלכה שלומציון ואת אלכסנדר ינאי, את שירת ספרד ואת עמנואל הרומי, את שבתאי צבי, את מיכ״ל ואת אדם הכהן ואת שלום שבזי, וכו׳ וכו׳.) אתם יודעים להכין חמין\צ׳ולנט או מאכלים יהודיים מסורתיים אחרים? אתם מכירים ספורי עם יהודיים? לא? אז תסבירו לי, בבקשה, מה קושר אתכם כ״כ חזק למסורת היהודית שאתם רוצים לשמר? זה שאתם מחקים מנהג מצרי בגאוה?
אז כל הכבוד. בחרתם מנהג שנוטל מחיר כבד מהבן שלכם ולא מאמץ ועומק אמתיים כדי להכיר את התרבות שלכם. הלכתם לכוון הכי פרימיטיבי שיש. אם הייתם אומרים שמדובר בתועלת רפואית או בענין דתי, הייתי אומר סבבה, הגיוני, חבל שלא ידעתם את כל הפרטים, אבל רק כי זו מסורת? זו צביעות. כדאי שתשקלו מחדש, ואולי תבחרו לעשות ברית שלום במקום.
ועכשיו לנושא הדת. ארבע מלים: יהוה היהודי לא קים.
שום ארכאולוג או היסטוריון שמכבד את עצמו לא מתיחס לתנ״ך כמקור היסטורי רציני. מדובר בתעוד הכי מסולף שקים. יש בו עוותים על עוותים והטיות על הטיות ופלגיאט ממסורות של עמים מסביב. רק צריך לפתוח ספר למוד תנ״ך לחטיבה או לתיכון ולראות מה כתוב שם: שאחאב היה מלך מעולה, שמשלי, קהלת ושיר השירים לא נכתבו ע״י שלמה המלך, שספר בראשית נכתב בכלל בימי בית שני, וכמובן―שאת ספר תהלים לא כתב דוד המלך (באמת, דוד המלך כתב שירים על הקמת בית המקדש השני?). צריכים לעשות שמיניות באויר די למצוא הסברים שאיכשהו מסברים את האוזן ומסבירים את כל זה.
אבל אתם יודעים מה? אני חושב שהערס הסקפטי עושה את העבודה הכי טובה בלהסביר למה זה הכל שקר. בתמצות: התנ״ך מדבר שטויות גמורות בכל הקשור לביולוגיה וטועה בסווג חיות כמעלות גרה או לא וכמפריסות פרסה או לא, והתלמוד מדבר בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים ומרחיב את השגיאה הזו. שימו לב לתגובה שהוא קבל: הוא תקף רק חצי מהטעונים בהגנה שלפיה, הקביעות האלה נקבעו לפי המציאות ההלכתית ולא המציאות שאנחנו מכירים. במלים אחרות, ההלכה לא קשורה למציאות...
אז אם בכל־זאת אתם מאמינים שיש הסבר הגיוני לכל מה שכתוב בתנ״ך, אתם לא יכולים לקחת ברצינות את התלמוד. אי־אפשר להסתמך על הזועתון הזה, שרובו ככולו זוהמה רוחנית. רוצים לעבוד את יהוה? סבבה, יש די והותר אלטרנטיבות, של א מ ע ר ב ו ת ה ת ע ל ל ו ת ב ת י נ ו ק ו ת.
ודרך אגב: גם יהוה המוסלמי לא ממש מת על הרעיון. בעלי אינטרסים שמדברים בשמו דוקא כן.
(אגב, סתם הערה: בפעם הבאה שיגידו לכם שעושים ברית בגיל 8 ימים כי גלו שזה הכי פחות מזיק, תגידו שזה שקר.) עוד נקודה למחשבה: זה לא אמור להיות חוקי. בארץ קימים סעיפים 2 ו־4 בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ששומרים על הזכות לשלמות הגוף. בשנות ה־90 הוגשה עתירה לביהמ״ש להוצאת המנהג מחוץ לחוק, אבל ביהמ״ש נתן שורה של נמוקים אידיוטיים לדחות את העתירה:
- כפי שצינתי למעלה, הנתוח הזה הוא השתיכות ברמה שטחית מאוד לכל היותר למסורת היהודית. מעבר לזה, זה גם לא משהו שבן־אדם מחליט לעשות לעצמו בגיל 8 ימים אלא מ י ש ה ו כ ו פ ה ע ל י ו א ת ז ה. זו לא השתיכות מרצון. איך זה יכול לקבוע השתיכות של מישהו לקבוצה כלשהי בחברה דמוקרטית?
טעונים דתיים ל א ק ב י ל י ם ב מ ד י נ ה ד מ ו ק ר ט י ת. מה אם היו מאמצים טעונים כאלה להצדיק יחס מפלה (במקרה הטוב) כלפי נשים, להט״בים ולא־יהודים? אה, רגע. היהודים הם לא היחידים שנימולים. חוץ מהערבים ומהאמריקאים (אם כי האחרונים עושים את זה פחות היום), גם בדרום קוריאה אמצו את המנהג הזה בחום, והוא קים גם ברוב מדינות אפריקה ובקרב חלק מהעמים הילידיים באוסטרליה. עוד מידע כאן. בסוף התגובה ביהמ״ש אפילו מצין את זה בעצמו. אז מה פתאום מדובר כאן על הבדלה בגוף? ומה פתאום מדובר על הבדלה בנפש? זו גזענות מתועבת לשמה. ולא רק כלפי לא־יהודים, אלא גם (ובעקר) כלפי יהודים, שחיבים לעבור את הזועה הזו רק כי הם שיכים לעם מסוים. למה הוגי הדעות היו צריכים לתת משמעות לנתוח? אין לו משמעות משל עצמו? ואם כבר לצטט הוגה דעות, למה לצטט את הרמב״ם שאומר שעושים את זה רק מתוך אמונה עמוקה? איך, חתולים אדירים, מעז בית משפט להשתמש בטעון כמו ”ברית מילה שקולה כנגד כל המצוות” כטעון לגיטימי? ברית מילה חשובה מאסור על רצח? זה שכ״כ הרבה יהודים ”מסרו נפשם” על בצוע המנהג לא אומר שהוא חכם או טוב. אם כל החברים שלכם יקפצו מהגג וגו׳. מה פתאום העותרים צריכים להוכיח שזה לא בריא? כמעט כל הגברים בעולם נולדים עם ערלה, מי שרוצה לשנות משהו בנוגע לזה ה ו א הנושא בנטל ההוכחה. לא סתם אומרים ” ראשית כל אל תזיקו”. לומר שזה לא הליך רפואי זה טעון מתקבל, איכשהו. אבל אחת הטענות היתה שעושים את זה כי זה בריא, ומכאן שמדובר בהליך רפואי, לא דתי. ביהמ״ש, תחליט!
זה רק בהתחלה. בהמשך יש טעונים יותר הגיוניים בנוגע להגבלת הגדרת המונחים ”פגיעה”, ספציפית בילדים, בחוק הישראלי בהתאם לנסיבות, פגיעה בחופש הדת וכו'. לא קראתי את כל התגובה, אבל מהסקירה שעשיתי לא נתקלתי באזכורים למקרים (הנדירים אמנם) של סבוכים חריפים כתוצאה מהנתוח שיכולים להגמר במות. רק לפני שנה היה מקרה של תינוק בארה״ב שמת כתוצאה מהדבקות בהרפס בזמן ”מציצה בפה”, זוכרים? אז נכון, מדובר במקרים של אחד מאלף. ועדין, הייתם רוצים שזה יהיה הילד שלכם?
וכלפי הגברים שבכם: איך, קיבינימט, אתם לא מתקוממים נגד זה? מצפים מכם לעמוד בכאב עצום ממש כבר בתור תינוקות רק כי אתם זכרים, איך אתם לא מתרעמים על האפליה הבוטה הזו? מדובר במיזאנדריה לכל דבר וענין. גברים אמריקאיים שמעזים לדבר נגד זה מקבלים הרבה תגובות בסגנון ”תהיו גברים, תסתמו את הפה ותגידו תודה”. מצפים מכם להביע מינימום רגש, לצאת להלחם בשדה הקרב כדי להוכיח שאתם ”גברים”, ולעבור התעללות מינית בתור תינוקות רק כי נולדתם למין מסוים. האשה שנשלחת למטבח לפחות בטוחה בו, ומצילים את החיים שלה ושל ילדים לפני החיים של הגברים במקרים של אסון; האפליה שאנחנו סופגים שמה את החיים שלנו בסכנה אם נולדנו במקום הלא נכון. ואחרי כל זה, למה אתם חושבים שעדין תומכים בהליך הזה? התשובה מאוד פשוטה: כסף. כל נתוח כזה בארה״ב הוא מאוד יקר, והרופאים יודעים שאם הם ימצאו תרוץ כזה או אחר לעשות אותו, שהאנשים הפשוטים והבורים יהיו מוכנים לקנות, הם ירויחו המון כסף כל פעם. עד 2010 זה היה תהליך סטנדרטי שם: תינוק נולד, לוקחים אותו מיד לעבור מילה, אפילו אם ההורים אמרו לא. הורה אמריקאי היה צריך לעמוד כל הזמן ליד הילד שלו שלא יעשו לו את זה מתחת לאף בתואנה שנותנים לו זריקות ומנקים אותו; אני נתקלתי במישהו שלא רק שכמעט עשו לו את זה והוא נצל ברגע האחרון, הרופאים עוד רצו לחיב את ההורים שלו על זה, וזה רק מקרה אחד מתוך הרבה אחרים ששמעתי עליהם. אח״כ גם משקרים להורים ואומרים שהוא ישן לאורך כל התהליך. לא מאמינים? הנה רשימת צטוטים של רופאים אמריקאים שמודים בזה בפה מלא. את הטעונים האלה קונים בארץ בהתלהבות, והמגמה נמשכת. אח״כ, רופאי ילדים שבאים אליהם ילדים לא־נימולים עם בעיות בדרכי השתן אומרים שצריך למול (בעוד שבנות עם אותן בעיות בדיוק פשוט מקבלות אנטיביוטיקה), או שהם מושכים לילד אחורה את הערלה וגורמים לפעמים לנזקים עצומים (או מתוך בורות או במזיד), ואז חיבים למול, והם מקבלים את השכר שלהם על זה. במלים אחרות: אתם נדפקתם בגלל פראיירים אמריקאיים, והצלחתם לצאת עוד יותר פראיירים מהם.
ולסיום, אני חוזר שוב על הסבות למה לא לעשות את זה:
- מדובר בפגיעה רפואית: הערלה כוללת חלבון בשם ציטוקין (cytokine) שמהוה חלק מהמערכת החסונית, היא מגנה על העטרה והיא מוסיפה חכוך שמונע פציעות בזמן קיום יחסי מין. הספור הזה על סרטן שנגרם מהערלה הוא שטותי, כמו־גם הטענות על סכונים אחרים למחלות
אם הילד שלכם יצא, חס וחלילה, טרנסקסואלית (”חס וחלילה” כי זה ברוך לא נורמלי לעבור את כל התהליכים כדי לשנות את המין ומה לא, לא כי יש לי משהו נגד טרנסים), יחסרו לה חלק מהחלקים להשתמש בהם בנתוח: הערלה נוצרת מאותן רקמות עובריות כמו הערלה הדגדגנית. גם אם אתם לא מתים על הרעיון שהבן שלכם יהיה בת, לא תעדיפו שיהיו לה כל החלקים שהיא צריכה, שאם היא עושה את זה שתעשה את זה כמו שצריך? זה מכוער. זה משאיר צלקת מכוערת וצבע לא אחיד ויובש לא מושך. לא מסכימים? סבבה, זו דעתכם, ואין לכם שום זכות לכפות אותה. (ולא, אני לא כופה את שלי: מבחינתי בן־אדם שוצה לעשות את זה לעצמו מתוך החלטה מושכלת כאדם בוגר, שיבושם לו; אין לו שום זכות לגזול לילד את הזכות הזו.)
וזה, כמובן, רק קצה הקרחון. כבר דברתי מספיק בנושא בעבר. עכשיו אני מספק עוד הרבה יותר מקורות; אני מקוה שלפחות זה יגרום ליותר אנשים להקשיב.
חד יומא...
| |
Hebrew post – מה זה ”שמאל”? הגדרות יסודיות ושבירת מיתוסים בפוליטיקה הישראלית והעולמית
לאור המלחמה האחרונה ולאור הטוקבקים והוכוחים הבלתי־פוסקים בנושא מדיניות ומה לא באינטרנט שרק הולכים ומחריפים עם הזמן, הבנתי שהגיע הזמן להסביר להרבה יותר מדי אנשים כאן מה זה שמאל.
קודם כל, ההגדרות ”ימין” לעומת ”שמאל” הן מאוד בעיתיות. מקור ההגדרה הוא בפרלמנט הצרפתי מלפני הדחת המלך. לדברי ויקיפדיה: ”מקור המונחים ’ימין’ ו’שמאל’ הוא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב אחרי המהפכה הצרפתית אך לפני הדחתו של המלך. בפרלמנט זה, שנקרא ’האסיפה הלאומית’, ישבו הצירים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה, בימין הבית, ולעומתם היעקובינים והז׳ירונדינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו.”
בימים אלה למונחים יש המון משמעויות בהתאם לסוגיה שאליה מחילים אותן. למשל כשמדובר בדת, השמאל בד״כ בעד נתוק הדת מהמדינה, בעוד הימין מתחלק לשני חלקים: יש מי שתומכים בשמירת צביון דתי מסורתי למדינה, ויש מי שמתנגדים להתערבות הדת במדינה ולהפך מתוך אמונה שהמדינה צריכה להתערב מה שפחות בחרויות הפרט. מכאן גם נובע (בד״כ) שימנים תומכים יותר במבנה משפחתי מערבי מודרני (בעל יותר מפרנס, אשה יותר עובד בבית, ילדים של שניהם) ושמאלנים פחות (חד־הוריים, חד־מיניים, לפעמים גם פוליאמוריים) כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, שני המחנות, תחת השמות ”מסיבת התה” (Tea Party) ו”בקתת העץ” (Log Cabin) בהתאמה, מהוים תנועות פוליטיות בתוך המפלגה הרפובליקנית בארה״ב, מה שהופך את ההצבעה לה לבעיתית מאוד (גם אצל הדמוקרטים יש בעיה דומה), אבל זה כבר נושא אחר. מעבר לכך יש גם את הנושא הכלכלי: הימין מעדיף קפיטליזם (שזה אומר פחות מסוי), השמאל מעדיף סוציאליזם (יותר מסוי, יותר שליטה של המדינה על אמצעי יצור וכו'); וכמובן, הנושא המדיני: הימין מעדיף יותר הסתגרות של כל לאום לכשעצמו, יותר דגש על הצבא, מדיניות הגירה יותר נוקשה, והשמאל בעד טשטוש הגבולות בין הלאומים השונים. תכל'ס ההגדרות האלה חסרות משמעות כמעט לחלוטין, כי אפשר למצוא אנשים שהם אנרכו־קפיטליסטים, או אנשים כמו עורכי עתון הוול סטריט ג'ורנל שמאמינים בגבולות פתוחים לצד מדיניות כלכלית קפיטליסטית, או איסלנדים (למשל) שמאמינים בהתנתקות מנאט״ו גם מטעמי התבדלות מדינית וגם מטעמים פציפיסטיים. וזה בלי להתחיל בכלל לדבר על מדיניות סוציאליסטית (לעמים עד כדי קומוניזם) שתומכות במיליטריזם וברמות כאלה ואחרות של לאומנות או התנגדות לה (בריה״מ, ישראל תחת מפא״י וכו׳).
בארץ השיח הפוליטי סובב (או לפחות סבב עד המחאות החברתיות) סביב הנושא המדיני\בטחוני, בו ”שמאל” ו”ימין” מוגדרים בצורה מאוד פשוטה: השמאל תומך ביותר שיחות שלום ומוכן לותורים על שטחים מישראל בשביל להשיג שלום, הימין הרבה פחות (ולפעמים אפילו להפך). מעבר לזה, השמאל נותן דגש חזק בהרבה על זכויות אדם ודמוקרטיה מאשר הימיןף שנותן דגש על הזכות של לאום במדינתו לבטוי תרבותי; לכן השמאל יותר חשדן ובקורתי כלפי הקרבת זכויות אדם (חופש הבטוי, הזכות לפרטיות וכו') תמורת בטוי תרבותי לאומי (בארץ זה אומר ”חנוך לציונות”, שמוש ב”התקוה” כהמנון הלאומי וכו׳) אם לא לבדלנות אתנית (אסור על נשואין בין בני דתות שונות, אסור על אמוץ ילדים מדת אחרת אלא אם ממירים להם את הדת) וכח צבאי (שזה אומר בין היתר שהצבא מרסן את עצמו פחות כדי לתקוף יעד צבאי; שמוש בנוהל שכן הוא דוגמא אידאלית לזה).
עכשיו כמה מלים על הכלכלה הישראלית. מדינת ישראל, כידוע לכל מי שזוכר את הבגרות בהיסטוריה, התחילה כמדינה מאוד סוציאליסטית. הסוציאליזם היה אלמנט כ״כ חזק במדיניות של מפא״י, שכשאחד מחבריה קנה לעצמו וילה מהכסף שהוא הרויח בעצמו, הוא הודח מהמפלגה. המדיניות הזו שונתה בהמשך, קודם בשנות השמונים (לפי הדוגמה של רייגן) ואח״כ בצורה משמעותית יותר כשביבי עלה לשלטון. ביבי בקר בחריפות את המדיניות הסוציאליסטית שהמדינה הוקמה עליה ואמר שזו היתה טעות חריפה מצדו של בן־גוריון. עם זאת, מה שביבי אמץ לא היה קפיטליזם: הוא מממן התנחלויות, מעביר כסף לישיבות ולעסקנים, הוא נותן הקלות מס בעקר לעשירים (תודה לזהבה גלאון ששאלה את זה בכנסת וגלתה שבמאיון העליון של החברות בקושי משלמים מס חברות, וטוב שהיא שאלה פעמים, כי שקרו לה בפעם הראשונה), ועל הדרך הוא מעלה מסים על הדלק, על מוצרי יסוד ואת המע״מ, בצורה שפוגעת בראש ובראשונה בעניים. מה שיוצא מזה זה שהפערים הסוציו־אקונומיים בארץ הולכים וגדלים, מחירים בשמים, אבל מעבר לקו הירוק הרבה יותר זול (אפילו התפרסם טור בנושא ב”ישראל היום”, שמתנחל כתב בגאוה!), ורוב הכח הכלכלי בארץ נמצא בידים של 18 המשפחות העשירות בישראל ועוד כמה טייקונים (לפי דו״ח ה־OECD, הרכוזיות, כלומר רכוז ההון במדינה בידים מועטות, בארץ היא מהחריפות בעולם). לדידו של ביבי, המדיניות הזו נועדה לפתח בסופו של דבר את הכלכלה בארץ: העשירים מקימים עסקים כי לא לוקחים את הכסף שהם ישקיעו בעסקים, שבהם יעבדו אנשים פחות עניים ויצליחו להקים עסק משלהם, אם הם ישקיעו בעצמם (בקצור, ככה עובדת כלכלה קפיטליסטית). התמיכה ספציפית לעשירים היא כביכול כדי למנוע מהם לעזוב עם ההון העצום שלהם.
לא נכנס לוכוח לגבי המדיניות הכלכלית הזו (בין היתר כי הוא לעולם לא יגמר, בין היתר בגלל שהוא מחולק לשתי רמות, אידאולגי לגבי הכסף לצבא ולדתיים וכלכלי\אידאולוגי לגבי ציר הקפיטליזם\סוציאליזם), הנקודה היא שהמחאה החברתית היתה נגד אותה מדיניות כלכלית, ורובה היתה בעד שנוי הכלכלה חזרה לסוציאליזם. חלק דרשו להפסיק לממן את ההתנחלויות ולהשתמש בכסף הזה לצרכים אחרים, חלק לא. הנקודה היא שבגלל הטשטוש הזה בין ההגדרות של ”ימין” ו”שמאל” (ותכל׳ס בגלל השמוש של ביבי ב־GONGO שלו ”אם תרצו” ובטוקבקיסטים חמומי מח) המחאה כולה הוגדרה כ”שמאלנית”, ולכן אבדה הרבה מהלגיטימציה שלה בעיני חלקים עצומים מהצבור הישראלי. זו רק דוגמה לכמה חשובה ההפרדה הזו.
ועכשיו כמה מלים על השמאל המדיני. את הדעות של השמאל המדיני אני חושב שאחרי כ״כ הרבה זמן שהוא מתכתש עם הימין המדיני אין באמת טעם להסביר במה השמאל המדיני דוגל, אבל לפי כל הטוקבקים שמראים אחרת, נראה שבכל־זאת כדאי להבהיר כמה דברים. בראש ובראשונה: שמאל מדיני ישראלי הוא לא ימין מדיני ערבי. השמאל המדיני רוצה לפתור סכסוכים בדרכי שלום ומתנגד לפגיעה באזרחים, בין אם במדינה שלו ובין אם במדינות זרות, כולל מדינות אויב. תמיכה ברודנים ערבים היא לא שמאל. שמאלני שתומך ברודן ערבי עושה את זה לכל היותר כ־necessary evil, משהו שחיב להעשות כדי לא להתדרדר למלחמה שתוביל לעוד שפיכות דמים. מי מכם שבאמת נסה להתוכח עם שמאלני יודע שהשמאלנים תומכים בדבור עם גורמים מתונים וחזוקם (קרי, במקרה שלנו, לדבר עם פת״ח ולא עם חמא״ס).
נקודה נוספת שחשוב להעלות היא שבמדינת ישראל אמור להיות חופש בטוי נרחב מאוד. תקדימים בנושא נותנים חופש בטוי מאוד נרחב גם כשזה מגיע להצגת הצבא ומוסדות המדינה באור מאוד, מאוד שלילי (”אפרים חוזר לצבא”), ומקפיד מאוד על המנעות להסתה לגזענות (”ברוך הגבר”). במקרה האחרון האסור על הסתה לגזענות עלה על השמירה על מקומה של הדת במדינה, אבל במקרה של ”תורת המלך” השקולים ככל הנראה התהפכו. כך או כך, למדינת ישראל יש תקדימים מאוד יפים לאורך ההיסטוריה שלה בנוגע להגנת חופש הבטוי. מעבר לזה, במדינת ישראל (כמו בכל מקום אחר בעולם) יש לחברי כנסת חסינות פרלמנטרית, שמעניקה להם את הזכות לעשות קצת יותר בשביל הפעילות הפוליטית שלהם. עכשיו אני אגיע לנקודה הכי חשובה כאן: לחברי הכנסת הערבים יש נטיה להשתמש בהתבטאויות מאוד פרובוקטיביות, אבל לגמרי במסגרת חופש הבטוי: אחמד טיבי דבר על זה שלערבים יש עור בצבא שיותר תואם את האדמה, כמתקפה על הטענות על זכותם של היהודים על הארץ (זה פחות גזעני ממה שזה נשמע: לאנשים באזורים חמים יותר יש עור כהה יותר בד״כ, ככה שעל הערבים רואים שהם כאן כבר כמה דורות). צריך לעצור ולחשוב רגע על מה שהם אומרים לפני ש”נכנסים” בהם. (או לפחות בחלקם.)
לכן אני צריך להבהיר משהו מאוד חשוב: פה בארץ נראה שהתחביב הלאומי בשנים האחרונות הוא נגוח עור של חה״כ חנין זועבי. מבקרים אותה על זה שהיא היתה על המרמרה, על התבטאויות חריפות מאוד נגד צה״ל ונגד המדינה ולאחרונה גם על זה שהיא כביכול עמדה דום לזכרו של אחמד ג'עברי. צריך אפוא להבהיר כמה נקודות:
- דבר ראשון, יש כבוש ברצועה. ישראל לא יצאה משם, ועזה עדין נדפקת מזה. מאוד.
בהשתלטות על המרמרה חילי צה״ל ירו על הספינה לפני שהם השתלטו עליה. בכדורים חיים. הרבה כדורים, בעצם, מכל מיני סוגים. הספור הזה על ”מצוידים רק באקדחי פיינטבול”? שקר. ואת ה לא אני קבעתי, את זה קבעה ועדה של האו״ם. ואל תגידו שום דבר על ועדת טירקל, הועדה ההיא היתה בדיחה. ככה שהטענה לגבי פשעי מלחמה לגיטימית לחלוטין. את הנוכחות של חה״כ זועבי לא חקרו כמו שצריך. נסו, והחקירה נתקלה בקשיים ראיתיים ומשפטיים. אין לכם מושג בתכל'ס מה היא עשתה שם; מה שכן שחררו זה קטעי וידאו ערוכים ולא קשורים, כשבאחד מהם היא משמשת כמתורגמנית, כלומר עוזרת למנוע שפיכות דמים. בהתחשב בחסינות שיש לה בתור חברת כנסת ובהתחשב במדיניות הישראלית בעזה, היתה לה הזכות המלאה להיות שם, עד שיוכח אחרת.
לגבי מוחמד ג׳עברי, צריך רק לומר לעצלנים שלא טרחו לבדוק מה נמצא בלינק שהבאתי שההפגנה היתה נגד פגיעה באזרחים פלסטינים ונגד הכבוש ולא לזכר ג׳עברי. מה גם שלא כתוב שהם שהיא הצטרפה לקריאות ”בדם ואש נפדך פלסטין” (כן, מדובר בפרשנות קצת בעיתית, אבל כל בית משפט הוגן בעולם יגדיר את הראיות להאשמה כזו כ”ראיות נסיבתיות”). מעבר לזה, לפי וואלה!חדשות, המשתתפים טענו בתוקף שמדובר במחאה על מבצע עמוד ענן (ובדוגמה מלבבת למופת עתונאי, אתם יכולים לראות מה כתבו בכותרת ובכותרת המשנה).
זכרו את זה בפעם הבאה שדני גנון מוציא את עצמו כזה טמבל.
וזו בדיוק הבעיה. מילא הטוקבקיסטים המתלהמים שככל הנראה לא זכו לשעורים נורמליים באזרחות ולא למדו לעשות fact-checking בסיסי. אבל כשאנשים שרצים לפוליטיקה מראים בורות מחפירה כזו בצורת ההתנהלות של המדינה, זה כבר נהיה מאוד מדאיג. הנה לדוגמה סרטון בו מירי רגב מדברת על הצעת חוק פשיסטית משלה, מראה בורות מזעזעת ותוקפת את חה״כ אחמד טיבי בצורה שרק מזיקה לה עוד יותר, כלומר היתה מזיקה לה אלמלא אפיו של הקהל שלה.
נספור את הבעיות אחת־אחת:
- ”יהודי” זו הגדרה עמומה מדי. זו יכולה להיות זהות דתית או זהות אתנית, וגם אז ההגדרות המדויקות לוטות מאוד בערפל (כך, למשל, מבחינת היהודי האורתודוקסי המאמין, היהודי הרפורמי אינו יהודי רק מעצם אמונתו הדתית).
ערבי≠מוסלמי. בלבנון חצי מהאזרחים (למיטב זכרוני) נוצרים וסוריה נמצאת תחת שלטון עלאוי, וזה בלי להתחיל בכלל לדבר על מדינות מוסלמיות שאינן דוברות ערבית. חוץ מזה שרק ב־25 מדינות (ועוד מחוז אחד באינדונזיה) האסלאם הוא דת מדינה. שוב בלבול המושגים: קודם היא דברה על מדינות מוסלמיות, עכשיו היא מדברת על מדינת ”העם” היהודי. מה פתאום עם צריך להשבע אמונים לעם אחר? הערבים הם ”עם צמית” של היהודים? ”למה מפרשים רק את הדמוקרטית ולא את היהודית, רבונו של עולם?” מירי (u mad?), את באמת רוצה שנכנס כאן לכפיה הדתית על כל סוגיה שיש פה במדינה? או על הפרדת הרשויות שהיתה לוקה בחסר מיום הקמת המדינה, ועמיתיך מהצד הימני של המפה הפוליטית נסו להרוס עוד יותר עם הצעת החוק למנות את שופטי בג״ץ בכנסת? או את ההחלטה של ביבי לחבל בחוק יסוד: הכנסת כדי להעביר חוקים והחלטות כמעט לפי גחמה? או את איך שהמפלגות הדתיות (או אפילו זרמים דתיים בליכוד, ע״ע משה פייגלין) צוברים כח בקואליציה של רוה״מ הנוכחי? אולי כדאי להפסיק כאן, אני חושב שהנקודה ברורה. אבו־מאזן והמוקטעה נמצאים בראמאללה, והפרלמנט הפלסטיני נמצא בג'נין. מדוע אפוא על טיבי ועל זועבי ללכת דוקא לעזה? ”אין כאן פרוש, יש כאן עובדות”: ע״ע סעיף 5. ”אויבי ישראל”: עד הסכמי השלום אתן, גם מצרים וירדן היו ”אויבי ישראל”. כאן נכנס הנושא הזה שנקרא ”חסינות פרלמנטרית”, אבל זה כבר דיון אחר. ”יש חופש מחשבה, אבל אין חופש מעשה”: דוקא יש. קוראים לזה חסינות פרלמנטרית. כל עוד חה״כ זועבי (in your face Miri) לא קראה במפורש לרצח או להשמדת מדינת ישראל ולא נסתה לתקוף אף־אחד, לרבות חילי צה״ל (אלא אם מדובר בהגנה עצמית, וכדאי שנזכיר שלפי דו״ח האו״ם חילי צה״ל ירו על הספינה בכדורים חיים לפני שהם השתלטו עליה), היא לא עשתה שום דבר אסור. וכדאי שנזכיר עוד משהו: החקירה שבדקה מה בדיוק היא עשתה על המרמרה נתקלה בקשיים מאוד חריפים מבחינת ראיות והליכים, ולפי החומר המצולם ששוחרר דוקא נראה שהיא שמשה כמתורגמנית, כלומר נסתה למנוע עוד חכוכים. ובכל־זאת תשעה אנשים, אף־אחד מהם לא חיל צה״ל, מתו על הספינה. נראה לי שכדאי להפסיק עם הקטע של ”חסינות פרלמנטרית”, עושה רושם שמירי לא ממש מבינה אותו. ”דבר כזה צריך להיות בכנסת? [...] הוא פשוט עוכר ישראל!” ההערה על ”יהודית ודמוקרטית” נראית עכשיו קורעת מצחוק לאור היציאה האירונית הזו, שמראה שמירי לא מבינה לא בזה ולא בזה: בנוגע ל”דמוקרטיה”, מירי ככל הנראה לא מבינה את הקונספט הזה שנקרא ”אופוזיציה”. בנוגע ליהדות, מירי שכחה מי אמר למי ”האתה זה עוכר ישראל” ובאיזה הקשר; רק כדי לחדד את זכרונכם, אחאב היה זה שאמר את זה לאליהו הנביא קצת אחרי פרשת כרם נבות הישראלי, ואליהו היה זה שאמר לאחאב שהוא עוכר הישראל האמתי. אמנם לפי הממצאים הארכאולוגיים אחאב היה מלך תותח, ותכל׳ס אליהו היה רוצח המונים שארגן רצח המוני של 850 איש בגלל האמונות הדתיות שלהם, אבל לאור ההשקפה הפוליטית\דתית של מירי, נניח שהיא מצדדת באליהו ועל כן יוצאת פוסטמה. החוק הישראלי ברור מאוד בנוגע למונח ”בגידה”, שמפורט בסעיפים 97 עד 99 בחוק העונשין הישראלי, וגם לזה יש סיגים (כך, למשל, החוק על מסירת שטחים כולל סיג הנוגע להחזרת שטחים כדי להועיל למדינה). חה״כ טיבי לא עבר על אף חוק. מצחיק שדוקא מחוקקת לא יודעת את זה. טיבי יצא קצת טמבל כשהוא לא הסביר את הנקודה בנאום של אבו־מאזן לגבי ”לנוצרים ולמוסלמים”. לי זה נשמע כמו נקודה שמתיחסת לאוכלוסיה הפלסטינית, אבל לא קראתי את הנאום כולו, אז אני לא יכול לומר. סה״כ הוא עשה עבודה מצוינת בהגנה על עצמו ובקריעת פי טבעת חדש למירי.
טעונים דמגוגיים כאלה, שמעלים לרוב טוקבקיסטים ותועמלנים מהימין המדיני, שנואים עלי באופן מיוחד, וצריכים להיות שנואים למעשה על כולם, לרבות (ובעקר) על הימין המדיני בארץ, שחיב להתקומם נגד שרות הדוב המחליא הזה. כאן ראוי שנזכיר שהליכוד קבל 27 מנדטים בבחירות האחרונות; מירי רגב נמצאת במקום ה־27 ברשימת הליכוד. אילו רק.
ועכשיו כמה מלים לזכותו של החמא״ס. רובם המכריע של הישראלים לא מודעים לזה שהחמא״ס התחיל בעקר כארגון צדקה ורוחה, ועד היום מעל 90% מהפעילות שלו מוקדשת לזה. חוקר החמא״ס שלומי אלדד מספר על כמה שהחמא״ס עוזר לתושבים הפלסטיניים, וכל חוקר חמא״ס מאוד מתרשם מזה. בהתחשב בזה ובהתחשב בשחיתות הידועה לשמצה של פת״ח, אפשר להבין יפה מאוד למה הפלסטינים הצביעו חמא״ס בבחירות האחרונות. הצעדים שישראל נקטה בהם תרמה לזה: הנסיגה החד־צדדית של ישראל מהרצועה הובילה את הפלסטינים להבין שבמהלכים מדיניים לא הולך להם, באנתפאדה כן. החמא״ס השתמש בזה בקמפיין הבחירות שלו. לאור כל הפרטים האלה אפשר להבין בדיוק למה הטענה ”מגיע לפלסטינים כי הם בחרו בחמא״ס” היא התנשאות אנטי־דמוקרטית במקרה הטוב ורשעות נטו במקרה הרע. שלא לדבר על זה שהצבור הישראלי בחר ברובו במפלגות ימניות, ובראשן ביבי, שההבדל היחיד בינו לבין מירי הוא הרהיטות והכח הפוליטי, בליברמן הלאומן שביבי צריך להתנער מדי פעם מהאמירות הפוליטיות הקצוניות שלו (ועדין להשאיר אותו בתפקיד שר החוץ ובסוף להתאחד עם המפלגה שלו!) וכמובן בש״ס שזכתה ב־11 מנדטים בבחירות האחרונות. (מנגד, לזכותו של ליברמן יאמר שהוא הצביע בעד נשואין אזרחיים בישראל (שכוללים נשואין חד־מיניים) אותם הציע חה״כ ניצן הורוביץ, יחד עם התבטאויות בעבר דוגמת ”ערבי שעושה שרות לאומי הוא אזרח יותר טוב ממני”. אבל בנושא הבטחוני העמדה שלו ידועה לכל.) ונעזוב את הנושא של השואה בין פעילות האצ״ל והלח״י לזו של החמא״ס (אזכיר רק את נסים גיני או פגועים שהאצ״ל בצע בזמנו, או מקרים של טרור יהודי כמו זה שהמתנחלים מודים בו בגאוה), זה לא יגמר טוב.
ועוד מלה לגבי איראן: מתברר שבנגוד למיתוס הרווח, איראן מעולם לא אמרה שתשמיד את ישראל. מנגד, ביבי השוה בעבר את איראן לעמלק, וכולנו יודעים בדיוק מה כתוב בתורה על עמלק. ישראל אוהבת להפחיד את העולם בנוגע ליכולת גרעינית של איראן, שהכלכלה שלה קורסת בימים אלה תחת הסנקציות הבין־לאומיות, בזמן שאף־אחד לא טורח לבדוק את המתקנים הגרעיניים (ע״פ מקורות זרים) של ישראל. וכשגינטר גראס מעלה את הנקודה הזו, הוא נחשב אנטישמי ושונא ישראל. אני היחיד פה שרואה את הבעיתיות?
וכמובן שצריך להזכיר שלא כל הערבים והמוסלמים אותו דבר. לכל מדינה ערבית\מוסלמית יש תרבות יחודית לה, בדיוק כמו למדינות אירופה השונות. לערביי ארץ ישראל יש תרבות משלהם, והם רוצים מדינה בשביל הבטוי והאוטונומיה התרבותית הזו, בדיוק כמו כל מדינה אחרת בעולם. הסכסוך עם הפלסטינים הוא לא דתי (אם כי הוא מונע באופן חלקי ע״י דת) אלא לאומי. יש מי שתופשים טרמפ על הסכסוך בשביל לקדם אסלאם רדיקלי, אבל זה לא עקר הסכסוך. לכן אפשר למצוא מוסלמים, נוצרים ויהודים שנמצאים משני צדי המתרס: עזמי בשארה הנוצרי תמך בחזבאללה, חילים ערבים מתגיסים לפעמים לצה״ל, דניאל ברנבוים ותר על אזרחותו הישראלית לטובת אזרחות פלסטינית. חוץ מזה, כשארגון או אדם מסוים ממדינה או רשות כזו או אחרת אומר משהו, צריך לעשות הבדלה בין זה לבין, טוב, כל שאר המוסלמים\ערבים. מה שערבי אחד אומר בראיון אקראי מזדמן לא מיצג את כל העולם הערבי\המוסלמי המגוון מאוד. בתור בעל אספרגר לקח לי זמן להפנים את הרעיון שלאנשים אחרים יש תודעה משלהם, ואח״כ עוד זמן כדי להפנים שלכל אדם יש תודעה נפרדת לחלוטין (ביחוד לאור התקשורת הבלתי־מלולית הנרחבת שאני עדין לא מבין לגמרי). ואם אני הצלחתי לעשות את זה בסופו של דבר, קל וחומר שנוירוטיפיקלים יצליחו. אבל בשביל זה צריך לעקוב הרבה יותר בשקדנות אחרי החדשות וללמוד קצת מי שיך לאיזה ארגון ומה האידאולוגיה של כל ארגון ומה לא. זה קשה, אני יודע, אבל בשביל לחוות דעה מנומקת כראוי חיבים לעשות את זה. עד אז עדיף להיות בשקט ולא לעשות הכללות גורפות, כי זה מטומטם, בדיוק כמו שהכללות על כל היהודים בהתאם להתבטאויות של ש״סניקים זה דבר מטומטם.
אם כן, אני חושב שאחרי החפירה הארוכה הזו הבהרתי נקודה מאוד בסיסית: השמאל המדיני בארץ הוא לא רע. הוא לא מורכב מאנשים מטומטמים או שונאי ישראל, הוא יכול יפה מאוד להסביר את העמדות שלו. ידיד שלי שאל אותי למה שמאלנים שונאים את המדינה שלהם, ועניתי שזה לא ככה. הסברתי לו שאפשר לומר שהשמאלנים רואים בישראל מעין הורה עם הפרעות נפשיות שנוטה להתפרע, ודוקא בגלל שהם אוהבים אותו הם חיבים לשים לו גבולות ולרסן אותו. ובהתחשב בכל האמור לעיל, לשמאל המדיני במדינת ישראל אמורה להיות הזכות המלאה להתבטא ולפעול במסגרת אמונותיו.
עכשיו לגבי הדעה הפוליטית שלי, שאני רואה שאני חיב להסביר בדחיפות, שכן אנשים לא מפסיקים לטעות בה.
אני לא מרגיש חלק ממדינת ישראל ובטח שלא חלק מהעם היהודי. התרבות והמנטליות של שניהם זרה לי, ובמדה רבה שנואה עלי, והמדיניות בכלל בלתי־נסבלת בעיני בהרבה מקרים (אני נוטה לבטא את זה במלים חריפות מאוד, אבל זו הכונה שלי). אני חושב שהדמוקרטיה המדינה הזו הולכת ומתפוררת עם השנים, שלא לדבר על האופי המיליטריסטי, המאצ'ואיסטי, הקנאי לדת שלה שרק הולך ומחריף (הנה דוגמה מצוינת לזה). אני חושב שצה״ל הוא ארגון רע מיסודו, שכן הוא מונהג ע״י אנשים שרוצים לשמר את הכח הפוליטי שלו ואינם בוחלים בשום אמצעי לשם כך. בצה״ל, כמו במדינה באופן כללי, אפשר למצוא אנשים מצוינים, אפילו מאוד, אבל הבסיס הוא רע, ונדרשת המון עבודה כדי לתקנו, עבודה שלא נראה לי שתתבצע בזמן הקרוב. אם זה היה תלוי בי, המדינה לא היתה תומכת כלכלית בשום דת, נשואין אזרחיים וגושפנקות לפוליאמוריה היו מאושרים מיד, מדינת ישראל היתה מתנצלת בפני הפלסטינים על עולות העבר ומשיגה הסכם שלום הוגן בלי התנשאות על הפלסטינים שיתבסס על המודל של שודיה ופינלנד (בהן בכל מדינה יש מעוט עם זכויות נרחבות של המדינה השניה), התקציב הצבאי (עוד קודם להסכם השלום) היה מצומצם באופן מאוד משמעותי (כי נשבר הזין מהפרנויה) והצבא היה עובר למודל מקצועי, זכויות הדת היו מבוטלות בכל מקום בו הן מתנגשות עם זכויות אדם אחרות (למשל ברית מילה או הזכות להסתה גזענית), ישראל היתה עושה צעדים רציניים להצטרפות לאחוד האירופי... אה, וכמובן שהיתה כאן מדיניות הרבה יותר סוציאל־דמוקרטית. ותחבורה צבורית נורמלית. וחנוך גבוה חנם.
חוץ מזה אני חושב שיהדות אורתודוקסית היא רעל. בכלל, כל גרסה של הדת היהודית שהיא לא רפורמית שמתנגדת לברית מילה היא פסולה בעיני. גם דתות אחרות שיוצאות נגד זכויות אדם, אבל היהדות האורתודוקסית באופן ספציפי פוגעת בי, ואני לא מוכן לעבור על זה בשתיקה. אני לא מוכן לתת גושפנקא לדת שמטילה מום בתינוקות (במקרה הטוב, במקרה הרע מדובר בהרפס ואף במות), רודה בנשים ובהומואים ובלא יהודים ושוברת לחתיכות את הטבע האנושי בתרוצים נלוזים כאלה ואחרים. אל תגידו עכשיו שלא מדובר בכולם: בארץ יש חובה יותר חשובה להקפיד אפילו יותר על תורה ומצוות (לכן חרדים בארה״ב יכולים לשבת ליד נשים כי ”זה לא שהם בארץ הקודש”), ואמנם אנחנו עוד לא שם, אבל יום אחד עוד נגיע למצב של מדינת הלכה שמוציאה להורג מחללי שבת ומה לא. ככל שהרעל הזה יקבל סם שכנגד יותר מהר, כן ייטב, אם כי נראה לפעמים שאחרנו את המועד.
למעשה, מי שטרח לקרוא כאן מספיק שם לב שכבר פרסמתי בעבר מניפסט על הדעות הפוליטיות שלי בשם ”מניפסט השפיות”, שדגל במדיניות הגירה נוקשה יחסית שהיום אני תומך בה הרבה פחות. מי שמכיר אותי אישית יודע שדעתי הפוליטית השתנתה עם השנים מקצה אחד למשנהו ובחזרה ולכל מקום: בכתה ד׳ הייתי לאומן, בכתה ו' שמאלן, אח״כ שוב ימני יחסית, אח״כ קומוניסט (אפילו דמינתי מצב שבו כל מדינות ערב, יחד עם ישראל, תהפוכנה למעין בריה״מ בטא; טוב, כמו שאני אומר: אומרים שמי שלא היה קומוניסט עד גיל 20, אין לו לב, ומי שנשאר קומוניסט אח״כ, אין לו שכל, אז הייתי קומוניסט בגיל 14 במשך חצי שנה ושלמתי את החוב הזה), אח״כ שמאל מתון יותר, אח״כ פחות מתון, אח״כ יותר ימני, ועכשיו שוב שמאלן. כמו כל אדם שפוי, הדעות שלי השתנו במשך השנים ככל שלמדתי והשכלתי יותר, ואין לי שום בעיה להודות שתמיד החזקתי בדעה שחשבתי שהיא נכונה והודיתי בטעות אח״כ. רק עכשיו לקראת סוף מבצע עמוד ענן, בו כל הפייסבוק שלי התמלא פרופגנדה צה״לית, חזרתי בי מהעמדה המאוד בקורתית כלפי המבצע שבה החזקתי אחרי שקראתי קצת יותר על העילה שהובילה אליו, וכתבתי שישראל הובילה את עצמה למצב שהמבצע נהיה הכרחי, אבל הוא בוצע בצורה איומה שהובילה למותם של 90 אזרחים פלסטינים (לטענת האו״ם). מלבד זאת אני לא סובל רמאות ושקרנות משום צד, ולכן פרסמתי בפייסבוק המון דוגמאות לשקרים מובהקים של הפרופגנדה הפלסטינית (למשל של הילדה הפצועה מקרית מלאכי שנאמר שהיא עזתית). אני שמאלן גאה, לא ימני פלסטיני.
חשוב לצין אני עדין רק בן 21 ולא למדתי באונ׳ את ההיסטוריה או החוק של מדינת ישראל והערבים בא״י. סביר להניח שאשנה שוב את הדעה שלי מתישהו, ולא אהסס לעשות כן אם אמצא עובדות ברורות ומהימנות שישנו אותה. אני לא מהסס להתוכח עם אנשים שונים ממני בדעתם, כל עוד הם מתוכחים אתי בצורה אינטליגנטית, הווה אומר מתוך הבנה של כל האמור לעיל, כבוד לדעות שלי והמנעות מטעוני אד הומינם (משמע: גם אם אני הכי מכוער וחסר חיים, מה שתכל׳ס אין לכם דרך להוכיח כי א. אין לכם גישה לתמונות שלי ולחיים האישיים שלי וב. מדובר במדד סוביקטיבי לחלוטין, זה לא אומר שהפרכתם את הטענות שלי כהוא זה). כמו־כן, אין שום טעם להזמין אותי לעבור לעזה: הדיכוטומיה השגויה הזו מוציאה אתכם טפשים להחריד, שהרי כל טמבל יודע שיש עוד מדינות ושטחים בעולם. ”אם אתה כ״כ אוהב ערבים לך תגור אתם” זו טענה מטומטמת בדיוק כמו ”אם אתה כ״כ אוהב גלידה תתחתן אתהװ.
ועוד פרט קטן שכדאי לזכור, גם לוכוחים אתי (כי אני מתעב בלבול מושגים) וגם להבנת המפה הפוליטית באזור ואת הדווחים התקשורתיים עליה: Palestine הוא השם הלועזי לאזור הגאוגרפי שנקרא בעברית ”ארץ־ישראל”. השם קים כבר מהתקופה בה היונים שלטו כאן; הם קראו לכל האזור ”פלסטינה” ע״ש הפלשתים שגרו באזור הים, שהיה הכי קרוב פיזית ליון, כמו שעמי המזרח (וביניהם היהודים) קראו להם על שם שבט האיונים. היום השם משמש באופן שגוי גם לרשות הפלסטינית בתקשורת הזרה, והבלבול הזה גורם לבעיות נוראיות בתרגום, כמו־גם לטענה האוילית ש”מעולם לא היתה כאן מדינה בשם פלסטין”: לא, אבל ערבים שגרו באזור היו כבר מזה שנים על שנים, אז אפשר להגדיר אותם כערבים ארץ־ישראליים (למרות שזה נשמע רע, כי זה נשמע כמו שם של חיה או צמח). עשינו סדר? יופי.
טוב, מספיק חפרתי. מקוה שעשיתי את האינטרנט הישראלי קצת יותר מפוכח.
חד יומא...
| |
Hebrew post: תסתמו, צבועים.
לאחרונה נתקלתי כמה פעמים בתגובות מאוד קשות על סרטון מסוים. יכול להיות שנתקלתם בו: מדובר במונולוג ”איך הייתם מסתדרים בלי השואה?” מתוך המחזה ”משורה ישחרר רק המות”, פרי עטה של המחזאית נטלי כהן־וקסברג.
לפני שראיתי את הסרטון הזה בעצמי הסתכלתי לרגע על התגובות שכתבו לו, בעמוד ”ראה\י נוד” בפייסבוק (חברת פייסבוק הגיבה לו). חשבתי בהתחלה שמדובר בדעות פסבדו־שמאלניות, מהסוג שיודע לבקר רק את תרבות המערב ולהעלות על נס תרבויות שאחראיות למעשי זועה נוראיים כגון אפלית נשים והומוסקסואלים, התנהלות תאוקרטית, מילת ילדות (וילדים) וכו׳ מתוך התנשאות (שכן אי־אפשר באמת לצפות שהערבושים והכושים האלה יתנהגו כמונו המערביים הלבנים הנאורים) או רגשי נחיתות (שיש בהם מדה בלתי־מבוטלת של הצדקה, לאור כל זועות הקולוניאליזם לדורותיו); בקצור, אחת מההשתיכויות הפוליטיות שנכללות בפיקציה הא־מורפית הזו שנקראת בארץ ”השמאל הקיצוני” (שאיכשהו הישראלי הממוצע לא מצליח להבדיל בינו לבין ימין ערבי קיצוני או שמאל רדיקלי, כלומר קומוניסטים או אנרכיסטים, שאת כתביהם והגותם הוא לא קרא מעולם ובכל־זאת מעביר עליהם בקורת―אבל אני סוטה כאן מהנושא).
אחרי שראיתי את הסרטון קבלתי קריזה. לא, לא על היוצרת; הסרטון הזה מאוד הצחיק אותי וחשבתי שהוא גאונות צרופה. מה שעצבן אותי היו התגובות הצבועות להרתיח בעמוד הזה. אנשים אחלו לה המון מתות משונות, קללו את ”השמאל הקיצוני”, ובעקר דברו על איך שהיא צריכה לגלח את בית השחי שלה. כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת בזכות הטענות שהיא מעלה; מיד נחסמתי והתגובות נמחקו. נו שוין, חשבתי, מדובר בדף אחד שלא הערכתי נכון את השכל של הקוראים בו. אבל אח״כ גם בפרופיל הפייסבוק של סניה הופיע אותו סרטון, והתגובות לא היו שונות בהרבה. אפילו סניה, שטרח לכתוב משהו עניני יחסית (שהמדינה לא הוקמה כי היתה שואה, השואה היתה רק זרז), החליט להוסיף תגובה שוביניסטית (”אניייי... זיייין! אני מה שחסר לך!”).
מה יש לי לומר בנדון? בשתי מלים: תסתמו, צבועים.
אתם באמת רוצים לומר לי שלא שמעתם איך ביבי מנפנף בתכניות של אושויץ מול האו״ם? שלא ראיתם איך בטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה (ובשעורי היסטוריה על השואה) לא דברו אתכם על הצורך במדינה כדי שלא תלכו ”כצאן לטבח”? (אני לא אאמין שלא דברו אתכם על זה, אבל אני כן אאמין שלא שמתם לב לאירוניה בזה שכל היהודים במקום אחד ונמצאים תחת איום גרעיני איכשהו אמור למנוע שואה, או לזה שיהודים לא ”מתבוללים” כי הם גרים במדינה של יהודים במקום ”לזהם את הדם של האירופאים” זה ”נצחון על הנאצים”...) לא שמעתם את הטעון ”אתה יהודי כי היטלר היה הורג אותך בשואה”? לא שמעתם את הבקורת על אנטישמיות כתגובה לכל בקורת על ישראל? לא ראיתם שכתבו על השואה ב מ ג י ל ת ה ע צ מ א ו ת (פסקות 6, 7)? לא שמעתם אפילו את כצל׳ה שקרא ל”ארץ נהדרת” ”תעמולה של גבלס”, או מתנחלים שקראו לחילים בהתנתקות ”נאצים”? אתם באמת רוצים לומר לי שאיכשהו השמוש המסיבי הזה בשואה, עם כל הציניות הדוחה שבו, איכשהו חמק לכם מבין העינים?
אתם יודעים מה? אני אומר לכם עוד משהו שלא ימצא חן בעיניכם: השמוש של השמאל בשואה הרבה יותר מוצדק (והרבה יותר מתון) מזה של הימין. בטעונים האלה של הימין, אלה שגורמים לגודוין לבכות, פשוט אומרים: ”הם מבקרים יהודים, ותכל׳ס זה כי הם אנטישמים, ורוצים שישראל לא תגן על עצמה כדי שתהיה פה שואה והם נאצים, טפיייי.” הדמיון היחיד בין מושא הבקורת לנאצים הוא האנטישמיות (המדומינת ב־99% מהמקרים). לפחות במקרה של השמאל באמת אפשר למתוח קו בין ההתנהלות של המדינה להתנהלות הנאצית עד ועידת ואנזה: יהודי לא יכול להתחתן בארץ עם לא־יהודי, עד 2005 היה חוקי בארץ להקים ישובים ליהודים בלבד, אנשים שמסיתים לגזענות נגד ערבים ונגד הדמוקרטיה (בתנאי שמדובר ביהודים כמובן) לא מועלים לדין (רק חפשו מה קרה לרבנים שחתמו על העצומה נגד מכירת דירות לערבים, לכותבי ”תורת המלך”, לארגון להב״ה וכו׳) וכו׳, וזה בלי לדבר בכלל על תת־התנאים שהפלסטינים חיים בהם (וגם הערבים אזרחי ישראל, בעצם) בגלל ההזנחה והאפליה המכוונת של מדינת ישראל כשזה מגיע לפתוח המגזר הערבי ובגלל המדיניות המקוממת של צה״ל במהלך עשרות השנים בהן הוא שלט ברצועה ובגדה (למשל, ידעתם שהרמזור הראשון בעזה הותקן רק ב־1991?). קוראי הותיקים גם יזכרו דוגמה פחות רלונטית (אבל מקוממת לא פחות) לשמוש הציני הזה בשואה, בעדות המבזה של הניצול אפרים מול.
לגבי ההערה הביזרית על ”סביבונים בכוס של תינוקות”: אין לי מושג על מה היא דברה, אבל אני מתאר לעצמי שהיא התכונה לברית מילה. ולהזכירכם, כן, השתמשו בשואה כדי להתנגד להצעות חוק שמגבילות עד אוסרות את קיום ה”מצוה” הזו בשודיה ובגרמניה, בצורה צינית להחריד.
אתם יכולים להתוכח הרבה בנוגע לשאלה האם כהן־וקסברג צודקת או לא בהשקפות הפוליטיות שלה. אבל הבקורת הזו מופנית בראש ובראשונה נגד השמוש הציני להחריד במושג השואה בידי הימין. אתם יודעים מה? אתם יכולים גם לחשוב שכל השמוש החוזר הזה בשואה מוצדק לגמרי, אבל אתם לא יכולים שלא לכבד אותה על הדעה שלה, שיש לה די והותר תמוכין בשבילה. אם אתם רוצים להשתמש בשואה כצדוק לפעולות שלכם השכם וערב, be my guests; לכל הפחות תכירו בזה ועל תתעצבנו כשמישהו מצביע על זה.
עוד נקודה שממש העלתה לי את הסעיף היתה ההערות השוביניסטיות להחריד על הסרטון. רק תסתכלו על התגובות שהיא קבלה ביוטיוב. אתם חושבים שגבר היה מקבל כמות כזו מסיבית של הערות על המראה שלו, על היכולת שלו (או אי־היכולת) למשוך נשים? זו צביעות לשמה. מיזוגניה דוחה. גם סניה הסכים שלגבר הוא לא היה כותב: ”אניייי... כווווס!” ואף־אחד, מן הסתם, לא היה אומר לגבר לגלח את בית השחי שלו. (לשם הפרוטוקול, אני ביסקסואל, ואני שונא שער גוף באופן כללי, בין אם מדובר בגבר או באשה, אבל אני לא אומר דבר כזה כשזה לא רלונטי, למשל בתגובה על הערה פוליטית. זה אד הומינם מכוער מאין כמוהו.)
כהן־וקסברג היא לא האשה היחידה שזוכה ליחס הזה. גם שלי יחימוביץ׳, למשל, עם כל הסלידה שלי כלפי ההתנהלות שלה, זוכה לתגובות על זה ששום גבר לא ירצה אותה, ואפילו שיש לה כביכול ”קורי עכביש” באזורים מוצנעים. אתם יכולים לדמין את דב חנין מקבל הערות כאלה? את חיים אורון? מישהו? אז למה נשים כן? כל מי שכתב הערה מטופשת כזו צריך להתביש בעצמו על הצביעות שלו.
נקודה אחרונה, ומקוממת במיוחד (ומתמיהה למדי, אם לא משעשעת באופן מריר), היא העובדה שאף־אחד, אבל אף־אחד, לא שם לב שבסוף הסרטון היא מתחילה את אותו נאום כלפי הערבים, שעושים (לטענתה, אני לא מכיר את התופעה מספיק בעצמי) שמוש דומה בנכבה לצרכים הפוליטיים הציניים שלהם. איכשהו כולם היו עסוקים בהתקוממות נגד הבקורת שהופנתה כלפיהם (למרות שלמעשה, גם אם היא היתה פונה רק אליהם זה היה לגיטימי לגמרי: אצלכם היהודים כתוב ”אסיא אסי חגרתך”, לא?). אף־אחד לא שם לב לאירוניה בזה שהם נשמעים כמו ערס שהולך מכות עם ערס אחר, ובסוף המורה נוזפת בשניהם, וערסינו החביב (NOT) אומר שהמורה מענישה ר ק א ו ת ו והיא תמיד מחפשת אותו וזה לא הוגן. זה אידיוטי ורק מעלה לי את הסעיף. תגובות דומות קבל קטע אחר מאותו מחזה בשם ”הפתרון הסופי לכל הבעיות בישראל”. איכשהו אף־אחד לא הבין את הפואנטה של הסרטון: לאומנות גזענית פונדמנטליסטית מתלהמת ונלהבת נשמעת אותו דבר משני צדי המתרס (איכשהו כולם פספסו את זה שהיא קראה לאחמדינג׳אד ”ג׳וק פונדמנטליסט קטן ודוחה”), או לפחות מתקדמת במהירות לכוון הזה פה בארץ. במקום זה, לפחות לדידה של המגיבה mariagolov, היא ”באמת ההוכחה ששמאלנים משוגעים”. מיאש משהו.
לסכום, אספר לכם ספור קצר שהיה באמת. בסמסטר הקודם (הראשון שלי באוניברסיטה) הייתי מגיע להרצאות של פרופ׳ גליה צבר בקורס מבוא לאפריקה, בתור שומע חפשי. היא ספרה לנו ספור על ”ההגיון האפריקאי” והאמונה שלהם במגיה: שתי חמולות בניגריה היו במלחמה מתמדת מזה מאה שנים. הבריטים ששלטו שם לא הצליחו להפריד ביניהן, השלטון הניגרי לא הצליח במשך עשרות שנים, עד שבסוף מונתה ועדה מיוחדת לפתרון הבעיה. מה עשתה הועדה? קבעה שעז אחת כשפה את שתי החמולות וגרמה להן להלחם. שחטו את העז. זה לא עבד, אז קבעו שפשוט טעו בעז; שחטו אחרת, והם הפסיקו להלחם. ספרתי את הספור דלעיל לסטודנט מקניה שפגשתי באוניברסיטה, והוא אמר שזו פשוט דוגמה לאיך שאפריקאים לא מוכנים לקחת אחריות על המעשים שלהם, לומר: ”כן, שנאנו אלה את אלה שנאת מות, עכשיו הגיע הזמן להפסיק עם זה.” פה במזה״ת אין עזים מכשפות, לכן אתם, כולכם, צריכים להפנים מסר אחד מאוד פשוט: ק ח ו א ח ר י ו ת ע ל ה מ ע ש י ם ש ל כ ם. ועד אז: תסתמו, צבועים.
זה הכל.
חד יומא...
(ולסיום, אם כבר מדברים על צביעות, מחשבה אחרונה לסיום: כל החרדים שאומרים שנשים צריכות להשאר בבית, שזה המרחב הטבעי שלהן, וכל הדתיים שלא רוצים לשרת אם אשה תפקד עליהם – מה הם היו עושים אילו קראו להם להלחם בצבאה של המלכה שלומציון?)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: