"את מי את מעריצה?". השאלה אפילו לא נשאלת בספק, כלומר השואל מניח שחייב להיות אדם על פני הקרקע שאני אעריץ ואייחל לפגוש. ותשובתי, בכל המקרים תהא: "אני לא מעריצה אף אדם, אם הועלת בטובך לשאול, רק מעריכה"
תשובתי אומנם לא מנומסת במיוחד ואף יהירה, אך מאסתי בשאלות מן הסוג הזה.
לרוב השאלה לא נשאלת כלל אך הנושא עולה בצורת "אני כל-כך מעריצה את *מישהו-שלא-ראוי-לערצתך-ככל-וככול-הנראה-שחקן-יפה-תואר*". את האמרה בין הכוכביות תוכלו להחליף בכל שם מזדמן ולא מעורר השראה.
כאשר הנושא עולה אני נמהרת ומספקת את דעתי שהערצה ו/או סגידה בעיני זו רדיקליות, משמע עדיף להשתמש במילה ממותנת יותר כמו הערכה. וכמובן, אני זוכה לפלבולי עיניים.
מהי הפואנטה בחלק זה של הפוסט? לחשוף נקודת מבט קצת אחרת ואולי לגרום לחלקכם להרהר בכך...
_________________________________________________________________________________________
_________________________________________________________________________________________
תהיות ומחשבות
* האם חשבתם על כך שכל אדם שקרני האור פוגעות בו ומוחזרות לעיניכם הופך, בין רגע, להיות חלק מהחיים שלכם?
גם אם רק ראיתם אותו, ולא החלפתם עימו ולו מילה אחת, הוא עדיין הופך להיות חלק מחייכם. כמו סרט, כל מה שהמצלמה קולטת הופך להיות חלק מן הסרט.
*קראתי טור ב- 7 ימים בשם "דנה קם, דנה נם". כותב התור דיבר על כך שאנשים המתקנים טעויות בעברית בעצם מפספסים את מטרתה עיקרית של השפה: להיות חומר סיכה של התקשורת. הוא מבציר בנו להבין שאנחנו כבר מזמן לא מדברים עברית אלא "ישראלית", וכותב לכל אלו שמפלבלים בעיניהם בעת קריאת הכתבה (כדוגמתי) להמשיך לקרוא בעיתון שאני וכולנו קוראים לו בטעות 'שבע לילות'. וזה הקש ששבר את גב הגמל. אני, המתקנת הכפייתית, שגיתי במשך זמן כה רב ואפילו לא שמתי לב לכך (ולמען הכנות, סביר להניח שאמשיך לשגות). לא נותר לי אלא לעלות חיוך מבויש על שפתי.
__________________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________________
פוסטים ראויים (ששפר מזלי ונתקלתי בהם):
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=185763&blogcode=8160396- "סחרחרת"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=590461&blogcode=10661955- בלוג ציורים