אז זהו זה. חזרתי והפעם באמת (:
כיוון שחלק מהקוראים קראו בבלוג השני שלי (שנסגר) אז העלתי את כל הפרקים בפעם אחת, זה לא יפה למשוך אותם כל כך הרבה זמן חח..
בכל מקרה, אני ממש מקווה שלא נטשתם ושתקראו, דעתכם ממש חשובה לי.
הממ.. טוב, כל הסיפור מופיע בצד ברשימות וגם אם פשוט תרדו למטה כזה ו.. כן אתם כבר יודעים איך זה חח

פרק 6
"כן!!!!!!! כן זה נכון!!! לא יכולתי לסבול אותה אחרי מה שקרה באותו היום! חיפשתי דרך לנקום בה! שיכאב לה ויכאב מאוד! והצלחתי, מצאתי דרך כזאת!!" היא התחילה לצחוק כמו משוגעת.
"את מטורפת" אמר אבי, "את פשוט מטורפת!"
אופק הסתכל על אמא שלו בחוסר אמון. "לכי מפה" הוא אמר "לכי מכאן את אמא רעה" הוא חזר לחדרו, גורר את נדב אחריו.
דמעות החלו לזלוג מעיני. הוא בדיוק כמוני, הוא מתבגר מהר מדי. מהר מדי..
"אני שונאת אותך" אמרתי את מה שמעולם לא העזתי להגיד לה בפנים. "אני שונאת אותך! שונאת, שונאת, שונאת!! הלוואי שתמותי!!" צעקתי ויצאתי מהבית. נסעתי בחזרה לבית החולים.
עשו לי בעיות בהתחלה להיכנס בשעה זו כיוון שנגמרו מזמן ביקורי החולים. למרות שהיו אמורים להתחדש בעוד שעה, בשעה שש בבוקר.
אחרי שהסברתי ליותר מדי אנשים את המצב הם הסכימו לי להיכנס לחדרו של אור.
"אור.." לחשתי. הוא לא ישן, אבל עיניו היו עצומות.
החיוך המתוק שלו שוב עלה על שפתיו, "חזרת.." הוא אמר לי.
"רק בשבילך" המשכתי ללחוש.
הוא פינה מקום במיטתו וסימן לי לשכב לצידו.
נשכבתי לידו ונתתי לידיו החמות לעטוף אותי יחד עם תחושת המוגנות החום והאהבה שהוא תמיד היה עטוף בהם.
עצמתי את עיניי וגם הוא השאיר את שלו סגורות.
בתחילה הוא נישק את לחי השמאלית, לאחר מכן את הימנית. משם עבר למצח, לאף, לסנטר ורק בסוף הוא נישק את שפתי ברוך.
הרגשתי שוב את המערבולות בבטני, את האושר שהוא גורם לי. את הלב שלי מאיים לצאת ממקומו. את לחיי מאדימות ואת גופי רועד. עד שהוא חיבק חזק יותר, ואז גם זה הפסיק.
רק באותו רגע הבנתי עד כמה התגעגעתי למגע שלו. לחיוך. לשפתיו הרכות.
הייתי בחורה בת עשרים ושתיים, והתנהגתי כמו ילדה מאוהבת בת שתיים עשרה.

עבר שבוע ואור השתחרר מבית החולים. החיים שלי המשיכו כרגיל. כאילו הוא לא נעלם מחיי לפני ארבע שנים.
אופק ונדב שמחו לראותו שוב. הם לא באמת אהבו את אלירן.
ליליאן נשלחה למוסד פסיכיאטרי, קיוויתי שכשהיא תחזור, היא תחזור שפויה.
עם אלירן לא הסכמתי לדבר. הוא נראה לי פתאום מאוד מגעיל. קר. לא יכולתי לסבול אותו.
אחרי חודשיים כבר הייתה לו חברה חדשה.
עברה שנה עד שליליאן השתחררה מהמוסד הפסיכיאטרי. היא חזרה בסדר. חיה עם אבי באושר.
היא ביקשה סליחה על הכול, ואני סלחתי. לא יכולתי שלא.

~אחרי 9 שנים~
"טום תפסיק להציק לשלי ושבו לאכול! אוראל חמוד תפסיק לשחק עם האוכל" נאנחתי ואז שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת, תוך פחות משניה בעלי היה ליד שולחן האוכל.
"היי אהובתי" הוא אמר ונישק את שפתי.
"היי מותק, איך היה בעבודה?" שאלתי.
הוא נאנח, "עבודה.." אמר ואני צחקתי.
"טוב שבאת, אני צריכה לאסוף את אופק מהבסיס" ראיתי איך עיניהם של ילדיי זרחו.
"דוד אופק בא לישון פה?" טום שאל אותי ואני הנהנתי.
הילדים פתחו בקריאות 'יש' ושמחה.
צחקתי ונישקתי שוב את בעלי. "ביי מותק" אמרתי ויצאתי מן הבית.
נסעתי כל הדרך לבסיס של אחי הקטן. הוא כבר חיכה לי בחוץ.
"קטנצ'יק שלי!" אמרתי כשיצאתי מן המכונית לחבק את אחי הקטן.
למעשה, הוא היה גבוה ממני בראש, אך זה לא הפריע לי לקרוא לו קטנצ'יק.
"גדולה שלי!!" הוא אמר ובטנו התנגשה בבטני התפוחה. "תרתי משמע" אמר והניח את ידו על בטני.
הסתכלתי עליו בזעם. "שקט! היא תשמע אותך!" אמרתי וצחקנו.
הייתי בהריון הרביעי שלי, חודש שישי, הפעם זאת הייתה עוד בת.
"מה עם לינה?" שאלתי את אחי והוא שוב נהיה נבוך. כמו בכל פעם שמזכירים את חברתו.
הוא השתעל מעט, "היא נשארת שבת בבסיס".
החמצתי את פרצופי, "מסכנה" אמרתי.
"לא נורא" אמר אופק. נכנסנו למכונית ונסענו לבית שלי.
כשהגענו הילדים קפצו על הדוד שלהם בחיבוק. הוא חייך וחיבק את כולם ביחד. מוחץ אותם ממש.
הסתכלתי עליהם וחייכתי, זה פשוט היה מושלם.
הרגשתי ידיים מוכרות מחבקות אותו מאחור ושוב התחושה של המוגנות התפשטה בגופי.
חייכתי אל בעלי והוא נישק את לחי השמאלית.
בגיל עשרים וארבע אור הציע לי נישואים. את הילד הראשון שלנו, טום, ילדתי אחרי שנה וחצי, בגיל עשרים וחמש וחצי. הוא כל כך דומה לאור.
את הילדה השנייה שלנו ילדתי בגיל עשרים ושבע. היא פשוט העתק מדויק שלי.
עוד ביום שהתחתנו אור אמר שהוא רוצה ילדה שתראה בדיוק כמוני. אני צחקתי ואמרתי שלא בטוח שזה יקרה. לבסוף שלי שלנו נולדה, והיא אכן דומה לי.
בגיל עשרים ותשע ילדתי את אוראל. הוא היה שילוב של שנינו. היה לו את השיער השחור מתולתל שלי והעיניים השחורות של אור.
היום  אני בת שלושים ואחת, מחכה לילד הרביעי שלי מאור. ילדה, לייתר דיוק.
אופק כל הזמן אומר שכנראה גם היא תצא שילוב שלי ושל אור, רק בשביל האיזון.
"אם יש בת אחת שדומה לך, ובן אחד שדומה לאור, ובן אחד שהוא ערבוב של שניכם, צריכה להיות גם בת כזאת!" זה משפטו הקבוע בכל פעם שאנו דנים בנושא.
אני לא יודעת איך היא תראה, אני מאמינה שנגלה בעוד שלושה חודשים.
בנתיים ככה אנחנו חיים. לילדים שלי יש ארבעה דודים אוהבים, אופק, נדב ושני אחיו של אור, שתי דודות מדהימות, אחותי הקטנה ואחותו הגדולה של אור, שני סבים נהדרים ושתי סבתות מפנקות. אהה וכמובן, סבתא אחת משוגעת שהם מתים עליה וכרגע, גם אני מסתדרת איתה טוב.
אין מה לעשות, זאת המשפחה שלי. וזאת המשפחה הכי נהדרת שיכולתי לבקש.

הסוף.