טוב אז לא חשבתי שאף אחד קורא את הסיפור כי הוא מאוד ארוך... (הוא כבר הגיע ליותר ממאה עמודים קטנים רק בפרק השישי חחח) אבל בגלל שהבנתי שיש לו קצת קוראים כאן שאוהבים אותו אז הינה ההמשך =]

אהה ורק שתדעו.. הפרק השני הוא הפרק שאני אישית הכי פחות אוהב אבל זה רק כי הפרקים הבאים הרבה יותר יפים ומותחים... אז יש למה לחכות :D

אם יותר נוח לכם לקרוא את זה בקובץ וורד אז הינה קישור שאתם יכולים להוריד ממנו את הפרק http://www.f2h.co.il/297646

פרק 2- בחזרה אל בית העץ

"שיר, תום כאן כדי לראות אותך." אמא של שיר קראה לה ושיר צעקה לה מהחדר שלה: "אני עוד שנייה באה, אני מתלבשת." תום עמד בכניסה לבית בזמן שאמא של שיר הזמינה אותו להיכנס. "אני חושבת שזה ממש לא בסדר שנשארתם לישון בבית העץ בלי להודיע לאף אחד." אמא של שיר אמרה לו ואז הוא אמר: "אני יודע שזה ממש לא בסדר מבחינתנו אבל אנחנו בחופש, היינו חייבים קצת חוויות לפני שאנחנו חוזרים ללמוד." "כן אבל שלושה לילות מחוץ לבית? ועוד בלי התראה מראש? אתם לא יודעים כמה שאנחנו דאגנו לכם. זה פשוט לא אחראי מה שעשיתם ואני מקווה שאתם יודעים כמה שזה לא בסדר." היא אמרה לו ותום השפיל מבט ואמר: "אני מצטער, היינו צריכים להודיע לכם לפני שחשבנו על לעשות דבר כזה. זה לא יקרה שוב, אני מבטיח." "טוב העיקר שאתם בריאים ושלמים." אמא של שיר אמרה, "אבל אמא של עומר התקשרה אליי בדאגה, הוא עדיין לא חזר הביתה. למה הוא לא חזר יחד איתכם?" ברגע שתום שמע אותה הלב שלו נקרע. הוא שוב עמד קפוא במקום והוא פשוט היה מתוסכל. לא היה לו מושג מה להגיד לה. איך להביט לה בעיניים ולספר לה שעומר נהרג במערה? הוא פשוט היה קרוע מבפנים. לא הייתה דרך קלה לספר דבר שכזה ובטח עם כל הדאגה של ההורים של עומר. הוא ידע שהוא ושיר לא יהיו מסוגלים לספר להם מה באמת קרה לבן שלהם. הוא שתק במשך דקה שנראתה לו כמו נצח עד ששיר הגיעה. שיר נראתה מותשת. אמא של שיר הביטה עליה ואז הביטה על תום. "אין לך תשובה? שאלתי אותך איפה עומר. אתם לא יודעים איפה הוא נמצא?" תום הביט על שיר ושניהם השפילו מבט. "אמא, הוא פשוט אמר לנו שהוא הולך. גם אנחנו לא יודעים איפה הוא." שיר אמרה בחוסר ביטחון ואמא שלה יכלה להבין שמשהו לא בסדר אצלם. "אני מתחילה לחשוב שקרה משהו שאתם לא מספרים לי עליו." היא אמרה והם שניהם ענו ביחד: "לא" "אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל פשוט התפצלנו ולא ראינו את עומר רן ואסף כבר שלושה ימים." תום אמר והיא הביטה על שניהם ואמרה: "טוב, רק תדעו שההורים של עומר משתגעים מדאגה. אם תגלו איפה הוא בבקשה מכם, תיידעו אותם. אני יודעת איך אני הרגשתי בימים האלה שלא ידעתי איפה את שיר, ואני פשוט הרגשתי מתוסכלת. זאת הרגשה נוראית לא לדעת מה קורה אם הילדים שלך. כשיהיו לכם ילדים משלכם אתם תבינו את זה." תום ושיר שניהם עמדו עם צמרמורות בכול גופם. איך הם יספרו להורים של עומר שהילד שלהם מת? שניהם לא ידעו מה הם יעשו והם הרגישו כל כך חסרי אונים. "טוב אמא, אנחנו חייבים ללכת." שיר אמרה בקול רועד ושניהם יצאו מהדלת מבלי לדבר.

"מה אנחנו אמורים לעשות?" שיר שאלה את תום והוא הוציא אוויר בנשימה ארוכה וענה לה: אני באמת לא יודע. כל המצב הזה כל כך הזוי שאני אפילו לא יודע אם להאמין לכול מה שקרה לנו. בשנייה אחת עברנו מהמערה ליער שאנחנו בחיים לא היינו בו, את היית שנייה אחת לידי ושנייה אחת... רגע, איפה לעזאזל היית אחרי שיצאנו מהמערה? ומה בדיוק עשית שם כל הזמן הזה? ואיך את ידעת איך לצאת מהיער הזה?" שיר הביטה לו אל תוך העיניים ואמרה לו: "תום, יש לך הרבה יותר מידי שאלות ואני לא יודעת אם אני יכולה לענות על כולם." "בחייך שיר," תום אמר לה, "את הובלת אותי מחוף הים בחזרה אל תוך היער, את רצת כל כך מהר שאפילו לא היה לי זמן לדבר איתך, אנחנו הגענו שוב אל היער שעל יד בית העץ כל כך מהר שאפילו לא הרגשתי שהיינו בתוך המערה ואת לא היית מוכנה להסביר כלום כל הדרך. שיר, אני בחיים לא ראיתי אותך במצב כזה. זה היה מפחיד. איך לעזאזל את ידעת איך לצאת משם?" "זה סיפור יותר מידי ארוך." שיר אמרה ותום ענה לה: "אני לא ממהר לשום מקום. יש לנו את כל הזמן שבעולם." "הבעיה היא," שיר אמרה, "שאני לא בדיוק יכולה להסביר את כל מה שקרה שם. אתה בעצמך אמרת את זה. הכול היה כל כך הזוי שאני אפילו לא מאמינה שכול הדברים האלה באמת קרו לנו. כשהלכנו במערה אני שנייה אחת החזקתי לך את היד ובשנייה שעזבתי אותה אתה כבר לא היית שם. אני הייתי כל כך מתוסכלת שפשוט התחלתי לבכות. אני לא הייתי מסוגלת להירדם כל הלילה. כל זה היה נראה לא אמיתי. אני כבר לא ידעתי מה לחשוב. לא מצאתי אותך ובכיתי כמו ילדה קטנה. הדבר האחרון שרציתי זה להיות לבד שם." תום חייך ואמר לה: "אני מרגיש כאילו את מספרת את הסיפור שלי. זה בדיוק מה שקרה לי שם!" תום חייך ואז הוסיף: "טוב, חוץ מהקטע של הבכי." שיר חייכה אליו ואמרה בטון עוקצני: "כן, אני בטוחה שלא בכית. טוב אז תן לי להמשיך את הסיפור: כל הלילה הלכתי ביער וניסיתי למצוא אותך. ידעתי שאפילו אם אני אעבור על ידך אני לא אראה אותך בגלל החושך המפחיד הזה שהיה ביער. אני פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני בחיים שלי לא פחדתי ככה. אני המשכתי ללכת עד שהרגשתי שאני יוצאת מהיער. מה שהרגשתי באותם רגעים הדהים אותי ברמות שאני אפילו לא יכולה לתאר. פתאום הרגשתי שאני הולכת על חול ולא על האדמה של היער. לפתע ראיתי שהעצים מתחילים להעלם וראיתי את ההשתקפות של מיליון הכוכבים שהיו על השמיים ואת הירח הענקי על המים של הים. אני לא יכולתי להאמין שיש שם ים בסוף של היער הענקי הזה. אחרי משהו כמו ארבע שעות של הליכה הגעתי לים ורק ניסיתי לחשוב מה לעזאזל הוא עושה שם. אני כל כך שמחתי שיש שם חול רך שפשוט נשכבתי עליו והבטתי על הכוכבים. הכוכבים שבשמיים היו כל כך מדהימים שאני אפילו לא יכולה לתאר את זה. ההרגשה באותם רגעים הייתה מדהימה. אני שכבתי שם והבטתי על השמיים בזמן ששמעתי את הגלים נשברים על החוף. השקט שהיה שם היה ממכר. אני יכולתי להישאר שם שעות. אני נשארתי על החוף עד שראיתי את השמש זורחת מהים, דבר שהיה מאוד מוזר כי תמיד ראינו את השמש שוקעת בים וזורחת בכיוון ההפוך. הייתה לי תחושה שהמקום הזה הוא לא בדיוק קרוב לבית שלנו. הזריחה הייתה הדבר המדהים ביותר שראיתי כל חיי. אני לא יכולה לתאר איזה מדהים זה לראות דבר כזה בחוף." תום עצר אותה ואז אמר בציניות: "אני באמת שמח שנהית. בזמן שאת ישבת על החוף ונהנית מהיופי שלו אותי תקפה להקה של זאבים." העיניים של שיר התמלאו בדמעות. "מה? זה היית אתה שם? תום, אני ראיתי את להקת הזאבים הזאת בלילה השני כשיצאתי לחפש אותך. בשנייה שהם ראו אותי הם ברחו אבל אני פחדתי לרדת ולבדוק מה הם ניסו לאכול שם. אני לא מאמינה שזה היית אתה. אני פשוט לא מאמינה שהזאבים תקפו אותך!" "את לא מאמינה?" תום אמר לה, "אני פשוט לא מאמין שאת היית שם! אני הייתי מחוסר הכרה ולא הבנתי למה אני עדיין בחיים. הייתי בטוח שהזאבים האלה הולכים לאכול אותי עד שלא יישאר כלום ממני." "אני חושבת שאתה מגזים," שיר אמרה לו, "אתה לא זוכר שתמיד אמרו לנו שזאבים מפחדים מבני אדם ושהם לא יתקפו סתם אנשים?" תום כעס שהיא לא האמינה לו ואמר: "אני יודע את זה טוב מאוד אבל היה בהם משהו מוזר. את לא הרגשת שכול מה שקורה ביער הזה הוא מוזר ולא טבעי? משהו ממש מפחיד היה שם. הזאבים האלה התנפלו עלי בלי סיבה. אני ישבתי שם קפוא ולא הייתי מסוגל לזוז." "אני פשוט לא מאמינה שהם תקפו אתך בלי סיבה." היא אמרה והוא ענה לה: "שיר את יודעת מה זה אומר? את הצלת אותי. בלעדייך הם היו הורגים אותי שם!" שיר חייכה בגאווה ואמרה: "כן, אין מה להגיד. אני מצילה חיים של הרבה אנשים." "אבל מאיפה היה לך לפיד? איך בכלל הצלחת להבעיר אש?" תום שאל אותה והיא ענתה לו: "זה הקטע המפחיד. עכשיו תן לי לספר לך את כול הסיפור. אחרי שראיתי את הזריחה על החוף קמתי ועשיתי טיול על החול המדהים של הים. במרחק על החוף ראיתי אוהל לבן גדול. בתוך האוהל הייתה שמיכה לבנה גדולה ו... טוב, אני לא צריכה לתאר לך את האוהל, שכחתי שגם אתה היית שם. אז האוהל נראה כל כך נוח וחמים שהחלטתי לישון בתוכו. כשהתעוררתי השמש כבר הייתה באמצע השמיים והמון ציפורים עפו מעל הים. הייתי מאוד ערנית אבל ממש צמאה. החלטתי שאני אצא לחפש מים. הלכתי על החוף לכיוון שעוד לא הייתי בו. המשכתי ללכת כמה שעות, אני כבר לא זוכרת כמה אבל הלכתי כל כך הרבה שהרגשתי שאני לא יכולה ללכת יותר. השמש הייתה לוהטת והייתי חייבת לחפש מקום מוצל לנוח בו. המקום המוצל היחיד שיכולתי לחשוב עליו היו העצים הענקיים שבתוך היער. למרות שממש לא הייתי מרוצה מהרעיון הזה החלטתי להיכנס אל תוך היער ולנוח מתחת לאחד העצים. בשנייה שנכנסתי קצת אל עומק היער כל האור מהשמש נעלם. שוב חזרו אליי התחושות המצמררות האלה של הפחד והאפלה האדירה שהייתה שם. אני כל כך פחדתי להיות בתוך היער. אני כבר לא מצאתי את הדרך חזרה אל החוף, זה כאילו שהייתי באזור אחר לגמרי של היער. זה היה אמצע היום והחושך שם היה מפחיד, אבל עוד הייתי מסוגלת לראות כמה דברים. המשכתי ללכת ביער ולחפש מקום נוח שאני אוכל לנוח בו ואז הגעתי למקום המדהים ביותר שראיתי בחיים שלי. היו שם אבנים צבעוניות בצבעים מדהימים, כמות מדהימה של ציפורים והדבר הכי חשוב, נחל קטן של מים צלולים וקרים. אני פשוט לא יכולתי להאמין שמצאתי שם מים. פתאום נזכרתי שבתוך האוהל בים יש כלי שבו אני יכולה למלא מים ולשמור אותם לרגעים שבהם אני באמת אצטרך אותם. ראיתי ליד המים גפנים של ענבים, הכול היה נראה לי באותם רגעים כמו חלום מתוק. אני לא האמנתי שכול זה באמת קרה לי. החלטתי לקחת בידיים כמה שיותר ענבים ולסמן איתם את הדרך חזרה לנחל כדי שאני אדע איך לחזור לשם והלכתי בחזרה אל החוף. אין לי מושג איך הגעתי לשם אבל הגעתי הרבה יותר מהר משציפיתי ועדיין נשארו לי ענבים ביד. לקחתי את הכלי של המים וחזרתי אל הנחל. כשהגעתי שוב לנחל הרגשתי כמו נסיכה. שתיתי מהמים הצלולים של הנחל ומעולם לא שתיתי כל כך הרבה כמו ששתיתי אז, אכלתי את הענבים שהיו הדבר הכי מתוק וטעים שאכלתי כל החיים שלי ובסוף נרדמתי על יד הנחל. זה היה כמו גן עדן, הכול היה כל כך מושלם שפשוט התנתקתי מכול הצרות שלי וחשבתי על כמה שהמקום הזה מדהים. בזמן שישנתי היו לי חלומות ממש מוזרים, חלמתי שמישהו מדבר איתי על היער ועל האנשים שראינו במערה. החלום הזה היה אמיתי בצורה מפחידה. ממש הרגשתי שמישהו עוזר לי, מישהו שאני לא מכירה אבל שאני יודעת שהוא שם לצידי. כשקמתי ראיתי עשן. אני לא הבנתי מאיפה הוא מגיע והחלטתי ללכת לבדוק. כשרצתי לכיוון של העשן אני נדהמתי לראות שיש שם מדורה. המדורה הוכיחה לי את מה שכול כך רציתי לדעת, אני ידעתי שיש שם עוד אנשים חוץ ממני ושאני לא לבד. אתה לא יודע כמה קיוויתי שזה אתה שהדלקת את המדורה. כשראיתי את המדורה החלטתי להדליק לפיד כדי שיהיה לי אור ולצאת לחפש את מי שהדליק את המדורה." "ואת את הצלת אותי." תום אמר לה בחיוך, "רגע, אבל אם אני לא הדלקתי את המדורה אז מי כן הדליק אותה?" שניהם בשנייה הזאת שוב הרגישו מפוחדים. "אני פשוט יודעת שאנחנו לא היינו שם לבד." שיר אמרה בפחד, "אתה חושב שאלה היו האנשים האלה שהרגו את עומר?" "אני לא יודע," תום אמר לה, "אבל כל המצב הזה ממש מפחיד אותי. רגע אז מה קרה אחרי שראית אותי?" "אחרי שראיתי אותך ידעתי שאני לא אצליח לבוא עד לשם אז החלטתי שאני אלך לישון ושלמחרת בבוקר אני אחזור למקום הזה כדי לבדוק מי זה היה שם." "אני מבין שישנת שם הרבה" תום אמר לה, "אני שמח שנחת הרבה ביער הזה בזמן שאני נלחמתי על החיים שלי." שיר חייכה אליו ואמרה: "טוב אני בת, אני צריכה מנוחה הרבה יותר משאתה צריך אותה. טוב, אז לאחר מכן החלטתי לחזור לנחל, למלא את הכלי שלי במים לחזור לישון באוהל על החוף. באותו לילה כבר ממש התחלתי להרגיש שאני מכירה ממש טוב את היער הזה, למרות שהחלק הזה היה רק חלק מאוד קטן מהיער הענקי הזה הרגשתי שאת החלק הזה אני מכירה טוב כמו את הבית שלי. כבר ידעתי איך מגיעים אל הנחל ואיך חוזרים משם אל החוף. אני נשארתי לישון בתוך האוהל ולמחרת בבוקר חזרתי למקום שבו הייתי בלילה כדי לחפש את האדם ששכב שם על הרצפה." תום עצר אותה ואז אמר: "זה בדיוק היה ביום שאני הגעתי אל החוף. היו לנו כל כך הרבה הזדמנויות להיפגש בימים האלה, זה כל כך מוזר שהיינו כל כך קרובים ולא נפגשנו. ומה שמוזר זה, הכלי הזה של המים שמילאת בעצם הציל לי את החיים. המים האלה הצילו אותי מלהתייבש שם. זה היה נראה כמו חלום שהמים פשוט חיכו לי שם." "אני שמחה שיכולתי לעזור" שיר ענתה בחיוך והמשיכה לספר: "טוב, את השאר אתה כבר יודע, אני ראיתי אותך ואז התעלפתי מרוב שהרגשתי חלשה, אבל את מה שקרה אחרי זה אני אפילו לא יכולה להסביר מרוב שזה היה מסובך." "טוב, את חייבת לפחות לנסות." תום אמר לה והיא המשיכה לדבר: "טוב, כשישנתי חלמתי כל כך הרבה חלומות מוזרים. אני אף פעם לא זוכרת את החלומות שאני חולמת והפעם זכרתי את כולם במדויק. חלום אחד היה על להקת הזאבים שאכלה שם משהו מוזר, חלום אחר היה על עומר במערה ועל הפרצוף של האדם המעוות שרצח אותו בלי לשנות את הבעת הפנים שלו בכלל והחלום הנוסף היה הדבר שאני לא אשכח כל החיים שלי. אותו אדם שדיבר איתי בחלומות דיבר איתי שוב בחלום הזה. הוא אמר לי שלא משנה מה, הוא יהיה שם איתי ושהוא יעזור לי לצאת מהיער. תום, הדבר שאפילו יותר מוזר מזה שהוא הכניס לי לתוך הראש את הדרך ליציאה מהיער, הוא הזהיר אותי שאני לא יכולה לסמוך אפילו עליך." אחרי שהיא אמרה את זה שניהם לא דיברו. המילים של שיר היו כמו סכין בלב של תום. הוא היה כל כך מאוכזב ממה שהוא שמע. הוא ידע ששיר לא תאמין לזה אבל הוא הרגיש כעס גדול אפילו בלי לדעת למה. "הוא אמר לך שאת לא יכולה לסמוך עלי?" תום שאל ושיר השפילה מבט ואמרה לו: "תום, אני יודעת שאתה היחיד שאני יכולה לסמוך עליו אבל אני כבר לא יודעת למה להאמין. האדם שדיבר איתי בחלום, הוא היה נראה כל כך אמיתי שזה מפחיד. הוא זה שהוציא אותנו מהיער שבו היינו אמורים למות, כל מה שהוא אמר היה כל כך הגיוני והוא שיפר את ההרגשה שלי, אני כבר לא יודעת אם להאמין לו או לא." "שיר אני יודע מה את חושבת," תום אמר לה, "אבל את כבר מכירה אותי מאז שאנחנו ילדים קטנים. אסור לך להאמין לזה. את יכולה לסמוך עליי ואני מבטיח לך שמה שלא יקרה אני אהיה שם לידך." שיר חייכה אליו וענתה: "אני יודעת. אל תדאג, אני לא הולכת להתרחק ממך בגלל זה. אבל תום, אני בחיים שלי לא האמנתי בטלפתיה וכול הדברים האלה אבל זה היה מפחיד. אני פשוט יודעת שמישהו דיבר איתי בחלום הזה." "שיר, הרבה דברים מוזרים קרו לנו ביער הזה," תום ענה לה, "שום דבר ממה שקרה שם אני לא יכול להסביר אבל מה שבטוח, יש לנו מזל גדול שיצאנו משם בחיים." שיר השפילה מבט ואז הביטה לו בעיניים ואמרה: "טוב, לא כולנו יצאנו משם בחיים." שניהם לא דיברו אחרי שהיא אמרה את זה. הם פשוט ידעו כמה זה נורא שהם איבדו חבר שלהם במערה הזאת. "שיר," תום אמר לה, "אני יודע שיש לנו יותר מידי בעיות לדאוג להם עכשיו אבל יש עוד משהו: אתמול בלילה כשחזרנו מהיער אני התקשרתי לבית של רן כדי לבדוק מה איתו וגיליתי שהוא לא חזר הביתה מאז הלילה ההוא בבית העץ." "מה?" שיר אמרה בתדהמה, "אני לא מאמינה שהוא עוד לא חזר. הוא היחיד מכולנו שלא נכנס אל תוך המערה. איך הוא עוד לא חזר הביתה? מעניין מה קרה לו." "אני לא יודע מה קרה לו," תום אמר, "אבל אני יודע שאנחנו חייבים לברר." שיר חייכה. "אני רואה שלמישהו פה מתחילה לחזור הדאגה לחברים שלו. אני שמחה שחזרת. חשבתי שהפכת להיות אדיש אלינו." היא אמרה לו והוא חייך וענה לה: "כן, את צודקת. אסור לנו לשבת בשקט כשהחברים שלנו יכולים להיות בסכנה. אבל איפה אנחנו יכולים לחפש אותו? הוא יכול להיות בכול מקום." שיר הביטה לו בעיניים ואמרה בהחלטיות: "כדי למצוא אותו אנחנו צריכים לחזור למקום שבו הכול התחיל. בוא איתי, אנחנו חוזרים לבית העץ."

"אני פשוט לא מאמינה!" שיר אמרה בזמן שהיא עלתה בסולם אל בית העץ." "מה קרה?" תום שאל בלחץ ושיר פינתה את הסולם כדי שהוא יוכל לעלות ולראות. "מה לעזאזל אתם עושים פה?!" תום שאל בקול עצבני. בבית העץ ישבו מורן ושחר, שניהם היו ילדים מקובלים ועשירים שלמדו ביחד עם שיר ותום בבית הספר. מורן מעולם לא הסתדרה עם שיר והם פעם אפילו רבו והושעו שתיהן מבית הספר. "תקשיב תום," שחר אמר, "אני יודע שאנחנו לא בדיוק מסתדרים..." ותום עצר אותו ואמר: "בלא מסתדרים אתה מתכוון שאתה שונא אותנו ושאנחנו שונאים את שניכם נכון?" ושחר המשיך: "אז היו לנו כמה ריבים בבית הספר אבל אנחנו פשוט חייבים להישאר כאן. אני לא יכול להסביר למה ואני לא יכול להסביר מה אנחנו עושים כאן אבל אתם חייבים לתת לנו להישאר כאן. בבקשה, אני מבקש ממך כי אני יודע שאתה בן אדם טוב. אסור לנו לצאת מבית העץ הזה." שחר הביט לו בעיניים והעיניים שלו היו מבריקות, כאילו הוא עומד לבכות ועוצר את עצמו. תום אמר לו: "טוב, אתם יכולים להישאר פה אבל..." ושיר מיהרה לעצור אותו: "מה?! אתה נותן להם להישאר פה?" "שיר, אם הם מבקשים מאיתנו כנראה שהם באמת בסכנה, וחוץ מזה, אולי הם אפילו יוכלו לעזור לנו למצוא את..." הוא התחיל להגיד ושיר שוב עצרה אותו וסימנה לו להיות בשקט: "תגיד אתה בסדר? אסור לנו להגיד להם את זה." "להגיד לנו מה?" מורן עמדה ושאלה אותם ושניהם הביטו אחד על השנייה ושתקו. "אתם לא באתם לפה סתם נכון? גם לכם קרה משהו." אף אחד לא אמר את זה במפורש אבל שיר ותום איכשהו ידעו שאולי למורן ושחר קרה משהו דומה למה שקרה להם. "תקשיבו," תום אמר להם, "לפני ארבעה ימים היינו כאן בבית העץ בלילה. באותו לילה רן נשאר פה לבד ועכשיו אף אחד מאיתנו לא יודע מה קרה לו. חשבנו שאולי אתם תוכלו לעזור לנו למצוא אותו." מורן ושחר הביטו אחד על השנייה כאילו ראו רוח רפאים. באותם רגעים תום ושיר ידעו שהם מסתירים מהם משהו. אף אחד לא דיבר הרבה מאוד זמן עד ששיר אמרה בכעס: "אז אתם יודעים איפה הוא או לא? אתם לא יכולים סתם לשבת כאן ולשתוק. " תקשיבו," מורן אמרה בקול רועד, "אני יודעת שזה יישמע לכם ממש מטורף אבל גם אנחנו מחפשים את רן." מורן הביטה לתום ושיר עמוק בעיניים והם הביטו עליה בבלבול, לא הבינו למה מורן מתכוונת. מורן שנאה את החבורה שלהם ורן תמיד הסתובב עם תום ושיר, הם מעולם לא ראו אותו אפילו מדבר עם מורן. "אתם הייתם במערה נכון?" מורן אמרה להם בזמן שהיא הביטה להם בעיניים והמילים שלה צמררו את שניהם. "אתם הייתם שם, אני פשוט יודעת את זה." "זה לא משנה עכשיו!" שיר אמרה בכעס, "או שתעזרו לנו או שאנחנו נחפש אותו לבד. אתם יודעים איפה הוא או לא?" "אני חושבת שאני יודעת איפה הוא יכול להיות," מורן אמרה, "אבל אתם לא תאהבו את מה שאני עומדת להגיד לכם. אני חושבת שכדי למצוא אותו אנחנו צריכים להיכנס למערה, אנחנו צריכים להיכנס ליער הגדול." מורן כבר ידעה שתום ושיר היו ביער, הייתה לה הרגשה שהם עברו את כל הדברים המפחידים ביער הגדול והם אפילו לא ניסו להסתיר את זה. "את פשוט מטורפת!" שיר אמרה לה, "את יודעת איזה דברים יש ביער הזה? איך את בכלל יודעת שהוא שם?" "פשוט יש לי הרגשה!" מורן ענתה בקול גבוה ונשמעה מאוד בטוחה בעצמה. תום ושיר התקשו להבין למה מורן רוצה כל כך למצוא את רן ואפילו מוכנה להסתכן בלהיכנס למקום שאף אחד מלבדם לא חזר ממנו. הם ידעו שיש משהו מוזר במורן ובשחר שרק רצה להישאר בבית העץ. "טוב, שיר," תום אמר לה, "אין לנו ברירה. את בעצמך אמרת שאת מוכנה להסתכן כדי להציל את החברים שלך ורן הוא זה שנמצא עכשיו בסכנה. אנחנו חייבים לחזור לשם אפילו אם יש סיכוי קטן שהוא שם. אני אומר שנלך כולנו לחפש אותו." שיר הייתה גאה באומץ שתום קיבל פתאום ואמרה: "טוב, בואו נעשה את זה." כולם חייכו וירדו אחד אחרי השני מבית העץ.

הם הלכו אחד לצד השני עד שהם הגיעו למערה. השמש הייתה באמצע השמיים ולמרות שהיה אור בחוץ כולם הרגישו את האפלה שהולכת לרדוף אותם ברגע שהם ייכנסו למערה. תום ושיר פשוט לא האמינו שהם עומדים להיכנס שוב אל המקום שממנו הם רצו כל כך לברוח, אבל הם ידעו שאין להם ברירה. הם ידעו שהם צריכים למצוא את רן ושהם צריכים למצוא אותו בכול דרך אפשרית. כשהם הגיעו למערה הלב של כולם פעם בחזקה. "אתם בטוחים שאתם רוצים לעשות את זה?" מורן שאלה ותום ענה: "בואו נעשה את זה. אני מאוד מקווה שרן באמת נמצא שם ושאנחנו לא עושים את זה לחינם." "גם אני מקווה" מורן אמרה בקול מודאג. כולם נכנסו למערה אחד אחרי השני. כולם הביטו לאחור כל כמה רגעים כדי להיות בטוחים שאין אף אחד מאחוריהם. השקט שמבערה היה מצמרר. אף אחד לא העז לדבר. הצעדים שלהם היו כל כך חלשים. הדבר היחיד שנשמע במערה היו טיפות קטנות של מים שנטפו מתקרת המערה על האבן שבתחתית. הרבה עטלפים היו שם. הם עפו במערה בין טיפות המים שנטפו. כולם הלכו בשורה אחד אחרי השני ולא היה אחד שלא פחד בזמן שהם הלכו שם. שיר אחזה בידו של תום כל כך חזק. תום הרגיש שהוא צריך להגן עליה כשהם הולכים שם. הוא הרגיש שהם ממש התקרבו בעקבות כל הדברים שקרו להם שם. הם המשיכו ללכת עד שהם הגיעו להתפצלות של שני השבילים. "טוב, אתם כבר מכירים את הדרך." מורן אמרה ושיר ענתה: "אתם בטוחים שזה רעיון טוב? אנחנו כבר היינו כאן אני ותום וכשהלכנו בשביל הזה הגענו ליער ואז היינו כל אחד לגמרי לבד ולא יכולנו למצוא אחד את השנייה." "אל תדאגי," שחר ענה לה, "כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להחזיק ידיים ולא לעזוב, לא משנה מה קורה." כולם אחזו ידיים כל כך חזק. הם פחדו מאוד לאבד אחד את השני. הם הלכו בצעדים איטיים ושקטים. הברכיים של כולם רעדו. הייתה להם תחושה חזקה שמשהו רע הולך לקרות.  לאט ובלי שהם הרגישו השביל הפך להיות יער קר ואפל. הקור שהיה ביער הרעיד את הלב כל כולם. היה זה קיץ אבל היער היה קפוא. "זה ממש לא טוב." מורן אמרה בקול רועד וכמעט בכתה. "ברור שזה לא טוב." תום אמר לה והיא ענתה בקול קפוא: "לא, זה ממש לא טוב." מורן ידעה שמשהו ממש רע קרה ביער וכולם הבינו את זה רק מלהביט על הפחד בעיניים שלה. אחרי שהעיניים של כולם התחילו להתרגל לחשכה ביער הם יכלו לראות שכול היער היה פשוט מכוסה בקרח. העצים היו קפואים, שלג כבד כיסה את האדמה ואפילו חיות קפאו במקום והיו מכוסות בקרח. "משהו ממש רע קורה פה" שיר אמרה בפחד ושיר אמרה: "טוב אז ככה:" מורן אמרה, "תום, שיר, אתם תחפשו בצד הזה של היער ואני ושחר נתקדם לשטח היותר מרכזי ביער." ושיר ענתה לה בכעס: "חכי רגע, את באמת רוצה שנתפצל? את יודעת טוב מאוד שכולנו חייבים להישאר ביחד במקום הזה אם אנחנו רוצים לצאת מכאן בחיים." "שיר אני יודעת מה את חושבת," מורן אמרה לה, "אבל אם נתפצל אנחנו נסרוק שטחים גדולים יותר של היער. תסמכי עלי, אני אדע איך למצוא אתכם. יש כאן כמה דברים שאני צריכה לסדר ואני צריכה לעשות את זה לבד." תום ושיר חשדו שמשהו לא בסדר עם מורן. הם ידעו שהיא מסתירה מהם משהו והיא נראתה להם כל כך מסתורית. הם הסכימו להתפצל בהתנגדות רבה לרעיון והמשיכו ללכת לבד כשמורן ושחר כבר התרחקו.

"אני לא חושבת שאנחנו צריכים לסמוך על מורן." שיר אמרה ותום הסכים איתה: "אני יודע למה את מתכוונת. מההתחלה ידעתי שמשהו לא בסדר איתה. מה זה הדבר הזה שהיא הייתה צריכה לעשות ושהיא לא רצתה שנהיה שם?" "אני רק יודעת שמשהו ממש מוזר קורה כאן. אנחנו היינו רק אתמול ביער והוא לה היה מכוסה בקרח. אני יודעת שזה ממש הולך להפחיד אותך אבל אני לא סיפרתי לך איך האיש עם הפנים השרופות הרג את עומר. הוא פשוט לחש משהו מוזר והקפיא אותו במקום. אחד מהאנשים שהיו שם איתו בא אל עומר כשהוא היה קפוא, נתן לו אגרוף בראש והראש לו נפל על הרצפה. זה היה פשוט מזעזע." שיר התחילה לבכות תוך כדי שהיא אמרה את זה והמשיכה לומר בבכי מצמרר: "הם העיפו את הראש מהגוף שלו! הייתי פשוט בהלם כשכול זה קרה. זה היה נראה כל כך לא הגיוני שרציתי לחשוב שזה בסך הכול חלום רע. כל מה שאנחנו עוברים פה נראה כמו סיוט מתמשך. אני פשוט רוצה שמישהו יגיד לי שאני חולמת ושכול זה לא באמת קרה!" תום חיבק אותה ולחש לה באוזן: "את לא יודעת כמה שאני מבין אותך. אני כל כך רוצה לחשוב שכול זה חלום אבל שנינו יודעים שזה לא ככה." תום לפתע הביט למרחק אל עומק היער וראה אור אדום גדול. "שיר תסתכלי על זה!" הוא צעק והיא הסתובבה במהירות כדי לראות על מה תום מדבר. האור האדום היה פשוט מדהים. הוא בשנייה האיר את כול היער. היער לא נראה עוד מקום אפל וחשוך והאור האיר על כל העצים והצמחים שהיו שם. "השלג נמס!" שיר צעקה ושניהם הביטו על הרצפה שעליה דרכו וראו שהשלג הופך למים. "מה לעזאזל קורה כאן?" תום אמר ושיר ענתה: "אני לא יודעת אבל אנחנו חייבים לבדוק." שניהם רצו במהירות לעבר האור האדום למרות שהם פחדו לגלות מה באמת קרה שם. הם רצו כל כך מהר ובפעם הראשונה הם ראו את היער הגודל באור מלא. הוא תמיד היה כל כך אפל וחשוך שהם לא יכלו לראות מה יש בתוכו אבל באור הוא נראה כל כך מדהים, עם העצים הירוקים הגבוהים והפרפרים שעפים בניהם. פתאום היער לא נראה מפחיד כמו שהם זכרו אותו והוא נראה פשוט מוקם מושלם. הציפורים עפו גבוה ואפילו הנחשים שהיו שם היו בצבעים כל כך מדהימים. למרות כל זה תום ושיר ידעו שמשהו רע קורה ביער הזה. הם התקרבו לעבר האור האדום ואת מה שהם ראו שם שניהם לא יוכלו לשכוח הרבה מאוד זמן. הם נעמדו שם קפואים ולא היו מסוגלים לזוז. הם היו בהלם והתקשו להאמין למה שהם ראו. הלב שלהם פעם בחזקה ושניהם פשוט עמדו בלי לזוז. הם ראו להבות אדירות ששרפו כל דבר שהיה קרוב אליהם. הלהבות היו כל כך אדירות שהגיעו עד לשמיים. בתוך כל הלבות עמדה מורן. היא עמדה שם ולחשה לחשים מסתוריים בשפה מאוד משונה. תום ושיר לא הבינו מילה ממה שמורן אמרה אבל הם הבינו דבר אחד: הם איכשהו ידעו שהכוונה של המילים של מורן היא מוות.