ללא ספק האהבה הזאת שהתפתחה לי למשחק הזה היא מתנה. ואני שמח.
לפעמים אני מרגיש שמשהו דפוק בי שכל מה שאני עושה בבית כשיש לי רגע של פנאי זה פשוט לקחת את הכדור ולכדרר אותו כשאני מתהלך בבית כמו איזה חסר חיים. לפעמים אני מרגיש מפגר שאני מאלתר עם תוכניות האימונים שאנשים מקצועניים הכינו...אני לא שחקן מקצועי. אין לי לא את האמצעים ולא את הכסף. כל פעם לפנות את הסלון ולסדר כיסאות בשורה עם מרווחים ולהתאמן על כדרור ועל מסירות ועל מה שלא יהיה. (זה קצת עצוב כשאני חושב על זה אבל לפעמים המזג אוויר לא מאפשר. כמו היום למשל).
בצבא דעכה האהבה שלי למוזיקה. אני עדיין מחשיב אותה כאחת האהבות הכי מטורפות שהיו לי ויהיו לי אי פעם. עדיין יש לי חזון נורא חזק שאני מעוניין להגשים כשזה נוגע לתחום המוזיקה בישראל. ויש סיכוי נורא טוב שאני אפילו אעסוק בו בעתיד. אבל האהבה שלי כרגע לספורט? גוברת על כל דבר בערך.
בצבא התחלתי ממש להיות ספורטיבי. להתחיל לרוץ עוד ועוד ועוד ועוד. וכל פעם לדחוק את הקצה. לרוץ 2 ק"מ? מחר אני ארוץ 4! רצתי 10? מחר אני ארוץ 12! כל פעם לדחוק ולדחוף את היכולות שלי עוד ולהשתפר בעוד דרגה. וזה בא לידי ביטוי גם בכדורסל. פעם לא הבנתי את ההתלהבות ממשחק קבוצתי אבל היום? אני לא מבין איך שלא קלטתי את זה פעם!
יש את הרגע הזה שכשאתה עולה לסל אחרי צעד וחצי וזה כאילו הכל מסביבך מאט לכמה רגעים בשביל שתוכל לבחון בקפידה ובזריזות ולשאול את השאלה "האם אני עושה את המהלך הנכון?" ותוך כדי להספיק לענות לעצמך. זה רגע מדהים בעיניי. ואני מתרגש כל פעם מחדש ברגע הזה שבמציאות? חל למשך קצת פחות משנייה. בדיקות מראות שהרגע הזה נע בין 0.72 ל0.98 של השנייה! אם תרצו יש אחלה סרטון של SPORT SCIENCE שהם חלק מהערוץ ESPN שבדק את העניין. בכל אופן, זה רגע שנמשך באמת שלכלום זמן אבל המוח מספיק לנתח כל כך הרבה ולעכל כל כך הרבה. הגוף? המכונה המושלמת ביותר. האדם לעולם לא יוכל להמציא משהו יותר טוב ממה שהוא. והקטע היותר מדהים? היכולות האלה רק משתפרות עם הזמן אם האדם מספיק עקבי ומספיק עקשן כשזה נוגע לאימונים.
זה מדהים בעיניי. אני באמת נהנה לראות את השיפור ביכולות המשחק שלי וזה נוגע גם לגבי החברים שלי.
http://www.youtube.com/watch?v=teUDJ0gVfgE
בבלוג זה
בכל הבלוגים
