אנורקסיה=הסרטן של הנפש שלי

אנורקסיות, בולמיות, וכל מי שקרובה או מעריצה אותנו או שחושבת איך להיות כמונו.
אני אספר פה את הסיפור שלי ואני מעדיפה להשאר בעילום שם, ככל הנראה לי כעת - הבאה שתשמעו שמתה מאנורקסיה- זאת תהיה אני.
כן, אני במצב קשה קרובה למוות יותר מתמיד.

החלטתי לכתוב את סיפורי מהמבט שלי באופן פתוח כמו שאף אחד בחיים לא שמע ואחר כך אעבור אצלכן, אני רוצה לגרום לכן לחזור למוטב שלא תהיו כמוני ותאבדו את חייכן בגלל המחלה הנוראית הזו שהיא נראית החברה הכי טובה שלי אבל בעצם, היא האוייבת הכי גדולה שלי.

אז ככה- אני אעשה זאת בחלקים כי אין בי מספיק כוחות לכתוב הכל בבת אחת, תסלחו לי על כך.1!
הכל התחיל שהייתי בת 13, לא הייתי שמנה. אך עברתי התעללות ואונס שגרם לי לשנוא את עצמי.
שנים שחייתי בתוך זה ואף אחד לא ידע ל כך. שנאתי את עצמי והחלטתי להפסיק לאכול. זה היה מטופש מאוד מצידי ואפילו ילדותי. חשבתי שזה ייגרום לי לשנוא את עצמי פחות.. שזה יפצה אותי על ילדותי שנלקחה.
לא אכלתי והרגשתי חזקה מתמיד, כאילו אני שולטת בגוף שלי סוףסוף בניגוד להתעללות שעברתי שגרמה לי להרגיש נשלטת  ומאויימת.
עד גיל 14 הייתי רק אנורקסית, במששך שנה הזו התרחקתי לחלוטין מכל חברותיי והחברה היחידה שנשארה לי הייתה אנה. כל אחת מכיתתי שבאה להציע לי פעילות כלשהי אמרתי שקבעתי כבר עם אנה. לחברותיי אמרתי שאנה היא נערה שגרה בשכונה שלי ולומדת בתיכון אחר. הן האמינו אבל כמו שאתן יודעות זה היה שקר. ההרגלתי את עצמי להתקיים מכמות מזערית של קלוריות ביום.
יום אחד [גיל 14] הייתי בקניון ונכנסתי לשירותי הנשים בטבעיות. עמדתי מול המראה ולפתע נכנסו 2 בנות שנראו בנות 17 בערך  ואמרו אחת לשנייה "אוקיי מהר כי הצ'יפס הזה הרג אותי" הן נכנסו כל אחת לתא ושמעתי קולות של היחנקות והקאה ושיעול. ואז חשבתי לנסות את זה גם. הן נראו כל כך רזות  ארוכות ומושלמות וחשבתי שזה הדבר האולטימטיבי. שהן אמרו את המילה צ'יפס נזכרתי כמה זמן לא אכלתי צ'יפס. יותר משנה, לא הצלחתי אפילו לדמיין את הטעם.  שיצאתי משם אחרי שהבנות יצאו וסיימו החלטתי שזה מה שאני אעשה, אני יאכל מה שארצה בלי לחשוב פעמיים ואקיא הכל החוצה. שיצאתי משם כמובן קניתי צ'יפס, וישר אחר כך הלכתי להקיא אותו. זה היה קשה לנסות ללמד את הגוף שלך לעשות ההפך ממה שהמערכות שלו עושות באופן אוטומטי, אבל אחרי כמה חודשים נהייתי מומחית.!
אם למקרה תהיתם איך אימי לא שמה לב לכך שלא אכלתי במשך שנה שלמה או יותר התשובה היא שאמרתי לה שזה דיאטה, דיאטה רגילה שכל בת בגיל ההתבגרות מתחילה מתי שהו. והיא האמינה, ועוד איך האמינה
הייתי חיוורת- אבל התירוץ לזה היה שלא ישנתי מספיק אף פפעם לא ישנתי מספיק כדי להחזיר לעצמי את הצבע לפנים. אימא שלי הייתה בעבודה רוב היום בנוסף אז היא בערב הייתה חוזרת ובקושי רואה אותי במילא כך שהיא לא היוותה בעיה בעבורי.
גיל 15 הרגשתי את ההיחלשות וכל הסימפטומים של הבלומיה + האנורקסיה חלו עליי. ידעתי את הסיבה אבל אף אחד לא ידע חוץ ממני, זה היה הסוד הקטן שלי.
אני אמשיך מחר. תגיבו אם אתן מזדהות ,,