אנורקסיה=הסרטן של הנפש שלי
זה לא נאצה!! אני אנורקטית בולמית בת 34 על סף בין חיים ומוות,
אני רוצה שרק תקראו את הסיפורים שלי לא מבקשת ממכן להפסיק. |
| 8/2008
 היי בנות!
אתמול חזרתי מאישפוז במוסד שהייתי בו במשך שבועיים רצופים, אם תהיתן מאיפה כתבתי פעם קודמת זה שיש לי מחשב נייד במוסד הפסיכיאטרי שבו הייתי רק שלא עידכנתי עד עכשיו מחוסר בזמן ובכוחות.
רציתי להודות לכן על ההתעניינות ושתדעו שאת כוחותיי הקטנים ביותר אני אשקיע בבלוג הזה כדי להוכיח לבנות שזה לא הדרך לרזות ולהרגיש טוב עם עצמיכן. . . להרוס לעצמיכן את הגוף ואת הנפש זו לא הדרך !
אתן נותנות לי כוח ועל כך אני מודה לכן מקרב לב! כל אחת ואחת מכן מדהימות.!
אני אמשיך בסיפור שלי, גיל 15- הייתי אנורקסית שחייה על כמויות ממוזערות. את האוכל שאימי הייתה מכינה לי לבית הספר הייתי זורקת או מחלקת .. והמעט שאכלתי- הקאתי. הידיים שלי היו יבשות, הגוף שלי היה חלש, אבל לא הראיתי את החולשה שלי בציבור, למרות שלא נפגשתי עם חברותיי והתרחקתי מכולם. בגיל הזה מתחילות האהבות הראשונות-וכפי שאתן מנחשות-זה לא עניין אותי. נהייתי עצבנית, כעסתי על העולם- על כל סביבתי: על אימי, שלא הייתה בבית ולא שמה לב, על חברותיי שלא הבינו, על עצמי שאני הורגת את עצמי מבפנים.
כמובן שהמחזור שלי הפסיק בגיל 14 לאחר שנה של ייסוריי האנרוקסיה . אבל לא חשבתי על עתיד. לא היה אכפת לי מכלום.
לאחר שנתיים הגיעה הפצצה - אימא גילתה. היא יצאה לחופשת לידה כך שהייתה בבית הרבה זמן ויצא לה להבין מה מתרחש. עם כל הכבוד- אינסטינקטים של אימא, כמה שנראה שאין להן אחת כזאת לפעמים הן מבינות דברים שרק נראה לכם שבחיים לא יעלו עליכן. אז עדיף מההתחלה לא להסתיר זאת.
שאימי גילתה היא הייתה כעוסה נורא - היא הכריחה אותי לספר לה הכל , איך זה התחיל , מתי, ה כ ל!
היא ישר שלחה אותי למוסד הקרוב ביותר שהיה לה. סבלתי שם נורא, כל הזמן ריגלו אחריי כל מיני רופאים ופסיכולוגים לא יכלתי לסבול זאת עוד. אחרי שבועיים הצלחתי לחקור את כל היציאות הנסתרות שם וברחתי.
מצאו אותי אחרי כמה שעות בעיר בה השתכן המוסד והשיבו אותי הביתה.
אימא שלי הייתה מאוכזבת , אך היא לא היתייאשה .
רק רציתי שתדעו משהו שלמדתי על בשרי- שכל המוסדות האלה, כל הרופאים, האחיות, והפסיכולוגים שבתוכו לא יעזרו לכן אלא אם כן תחלטו בתוככן להיפרד מאנה. ולקוות שזה לא מאוחר מדי כמוני.
אנה זו שנראית לכן חברתכן הטובה ביותר היא האוייבת הכי גדולה שלכן ואני מתחננת אל תיכנסו לזה כי אתן לא רוצות להגיע למצב שלי. אתן לא! זה רודף אתכן כל החיים. תראו אותי- אין לי חיים עכשיו. אני עובדת באישפוז לאישפוז מתחננת שאלוהים ייתן לי עוד מילימטר בקיבה, עוד שנה אחת לחיות. אם לקרוא לזה חיים...
אני אמשיך בימים הקרובים! תודה רבה על התמיכה שלכן בנות.
אני רוצה שתלמדו מהטעויות שלי. בבקשה ממכן תפנימו את מילותיי! הן נכתבות בעמל קשה ! זה לקח לי שעתיים וחצי מה שכתבתי עכשיו. . . הלוואי ויכולתי להמשיך..!
אני אוהבת אותכם בנות אתן שובות את הלב השבור שלי.. תודה לכן על התמיכה! ואני מבטיחה שאני אלחם על החיים שלי רק כי הבטחתי לכן שאני אמשיך את הסיפור!
שבוע טוב ! 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
