בנתיים בזמן היותי לומדת למבחן בתנ"ך, נזכרתי לרגע בשיחה שלי אתמול עם בן זוג שלי.זאת הייתה מעין שיחת נוסטלגיה שכזאת על כמה חודשים אחורה, על איך שהכרנו ואיך הכל התחיל. זה היה נחמד להזכר בזה,ובעיקר להבין הכל יותר טוב ,בעיקר למה כל אחד עשה את מה שהוא עשה.
והבנתי משהו, בנות הן עם שיטחי. אפילו יותר מבנים.
אז נכון,אנחנו אמנם חושבות המון ואוכלות סרטים רוב הזמן לגבי המון דברים,אבל בכל הנוגע לזוגיות...אנחנו די שטחיות.
דיברתי איתו אתמול,ושאלתי אותו למה הוא בחר דווקא בי,והוא אמר שבלטתי הכי הרבה (ביום שהכרנו..זה היה בקבוצה של אנשים). ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא איזה פצצת על שמסתובבת עם חצאית מיני וציצי בחוץ. ההפך.
אז הוא אמר שהכי עניינתי אותו.הוא רצה להכיר *אותי*. אני ,זאת שכמעט ולא ניתן להבחין בה בחברה,זאת שהחיסרון שלה לא ישנה כלום.
כל זה כמובן הופך אותו ללא שיטחי בכלל, אבל מה איתי? למה באותו יום בלטתי מעל כולן בשבילו?
אני לא חושבת שזה היה כי רציתי להכיר *אותו*.הוא היה לבוש בבגדים זרוקים, והיה לו שיער ארוך וזקן .זה לא הבנאדם שאני ארצה להכיר לעומק, ובטח שלא להיות איתו באיזשהו קשר רציני ומחייב.
שמעתי עליו לפני זה, והוא היה נראה לי מגניב, וגם כן הצלחתי לראות את היופי שלו מתחת לזקן ,השיער והבגדים. הוא ילד יפה. באמת שכן.
השאלה האמיתית נובעת כאן, למה אני בחרתי בו בגלל איך שהוא נראה , והוא בחר בי בטח שלא בגלל המראה?
עכשיו כל זה כמובן לא אקטואלי, ואני אוהבת את הבנאדם בכל הלב שלי, אבל מבחינת מבט ראשון, למה אנחנו בוחרות גברים על פי המראה ? או לפחות שופטות אותם כך? בעוד שבגיל מסוים, אחרי כמה שנים של נסיונות עם "כוסיות" לא אכפת לכם איך היא נראת,העיקר שתאהב אתכם?
זה ממש מוזר. ואנטי סטיריאוטיפי. אבל זה ככה. לפחות מנקודת המבט שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
