"טוב סבתא ביי סבתא אינליכח לדבר על זה עכשיו".
זאת הייתה עוד שיחה טיפוסית איתה. היא מתחילה לדבר וזה פשוט לא נגמר. תוך כדי שיחה הגיעה אישה נורא שמנה והתיישבה על הספסל בתחנה לידי.
היא התנשפה בכבדות וכל מה שחשבתי עליו זה "אם היית אוכלת קצת פחות.. " כאילו אני במינימום פרזנטורית של fitness.
בין לבין הדיבור עם סבתא, הגיע איש מבוגר עם מקל. הוא נראה די מוזנח, ללא שיניים קדמיות והתנועות שלו היו די מגושמות. אני עדיין בטלפון מנסה להיפטר מסבתא. האיש פונה אליי ואומר "את יכולה לזוז קצת?"
זזתי בלי להניד כלפיו עפעף.
אחרי כמה דקות נפטרתי מסבתא, האישה השמנה עלתה על אוטובוס ונשארנו רק אני והאיש.
הוא שאל אם אני רואה טוב. ברור שכן, עניתי. הוא ביקש לומר לו אם אני רואה את קו מס' 5 מגיע. "טוב, למה לא?" אמרתי לו.
ציפיתי שכאן זה יעצר. גוררים אותי לכנס שאני לא אמורה להיות בו, אני עייפה, אני עצבנית, חפרו לי וכואב לי הגב. ממש לא באלי עוד שיחה בטלה ב2 בצהריים.
ברם, כמו כל פלוני אלמוני, גם הוא התחיל לספר לי את סיפור חייו.
בהתחלה הוא שאל אם אני יודעת מה זה שבץ. עניתי בחיוב.
הוא אמר שהוא עבר 2 כאלה. עניתי באסה.
אחרי זה, הוא סיפר איך היה מהנדס תעשייתי בכיר בברית המועצות. פלוני אלמוני מרוסיה שעלה לארץ ונשאר בלי כלום. שכיח. לא התרגשתי.
עדיין הייתי עצבנית, זוכרים?
הוא הסתכל עליי ובין הרווח בשיניו סינן "אני בן 60 ואני שבר כלי. תראי מה נהיה ממני".
באותו הרגע נשבר לי הלב.
במזל קו 5 בדיוק הגיע. התחלתי לבכות.
קמתי ועצרתי את האוטובוס בשבילו. הוא דידה לעברו כשהאוטובוס עצר ואמר לי "תהיי מאושרת" ואמרתי לו "גם אתה".
תודה לאל על משקפי השמש. עוד היו רואים חיילת מתבכיינת באמצע הרחוב.
כל מה שחשבתי עליו זה כמה עצוב זה להגיע לגיל 60 ולומר את זה. לאדם זר.
פתאום העובדה שגוררים אותי לכנס שאני לא צריכה להיות בו, שכואב לי הגב, שחפרו לי כבר לא הציקו לי.
אני רק מודה לאלוהים שהכל איתי בסדר. שאני לא צריכה מקל ללכת איתו. להפך, הרגליים שלי כל כך בריאות שהצלחתי לרוץ שעה.
שיש לי חיוך יפה.
היום הבנתי שאין דבר נורא יותר מחוסר המיצוי העצמי.
מאחלת לכולכם לנצל כל רגע ודקה, לצלוח בכל השאיפות. גם אם העבודה היא קשה.
אל תגיעו לגיל 60 ותגידו "מה נהיה ממני" אפילו אם גלי החיים סוחפים אותנו כמו בקבוקון בים.
תגיעו לגיל 60 ותגידו "עשיתי".
make dreams come true
frisky lady
♥