אני פשוט מתה על סרטים דוקומנטריים.

ראיתי היום את הסרט "נובמבר 08" על חבורת נערים שהתגייסו וחלקו את החוויות שלהם עם הצבא.

הם היו חבורה די מגובשת שהתגייסה וכל אחד הלך לדרכו, בעיקר לקרבי.

פתאום לשמוע מהם מילים שעברו בראש שלי כבר שנה וחצי גורם לי באמת לראות את עצמי מהצד ולהבין ש"וואו זה מה שאנשים חושבים במשך דורות".

היה שם משפט "אבל בסופו של דבר סובלים בשביל משהו שמאמינים בו" והתשובה הייתה "אני כבר לא יודע במה אני מאמין"... כמה שזה עצוב, נכון?

אתם אף פעם לא תדעו מה זה שביזות עד שתתגייסו. אל תנסו אפילו...

זה לא עוד פוסט על כמה חרא בצבא. להפך, זה עוד פוסט שמזדהה עם כל מה שהחיילים עוברים.

זה העלה כ"כ הרבה נושאים שחברים שלי חושבים עליהם:

אחד בקרבי ורוצה לפרוש כי כמה כבר אפשר לטחון שמירות 4-8 בפילבוקס??

אחד היה בגבעתי ופרש לג'וב שעושה חמשושים כי צבא זה חרא.

אחד נטחן בים שבועות וחודשים.

אבל זה המצב חבר'ה.

היום היה תרגיל של פיקוד העורף... לא סתם כי מתחשק לו אלא כי אנחנו תחת איום טילים כרוני. טיל יכול להרוג.

אנשי המרכז והצפון בקושי יכולים להזדהות עם האיום הזה עד שתהיה הסלמה, שתהרוס גם את הבית וגם את מצב הרוח.

אני... אני משרתת בתנאים מדהימים מבחינת ת"ש ומגינה על המדינה בדרכי (תצפיתנית).

התנאים שלי לא יכולים להשתוות לקרביים המסכנים שטוחנים כמו מניאקים...

כמה פעמים רציתי לפרוש... אני בכל זאת מאמינה שלא משנה כמה אני אסבול, אנשים באמת סומכים עלינו - צבא ההגנה לישראל, שנהיה הכי מקצועיים ומורעלים!

אני לא אצא לקצונה, אשאף למצטיינת יחידה או מה שזה לא יהיה אבל אני אשתדל לעשות הכל על מנת שתמיד תישאר לנו המדינה היפה הזאת.

בלעדיה אין לנו כלום...

אוהבת את כולכם, ג'ובניקים קרביים ואפילו המשתמטים (טוב, פחות).

שיהיה לכולנו יום אהבה שמח!

מי יתן ונקבל נשיקה (;

frisky lady.