מתבדרת

לא מילים שלי, בכל אופן.

ביומנים הישנים שלי יש לא מעט עמודים מטושטשים מדמעות, שבהם אני מבכה את מר גורלי על הילד הזה שלא הסתכל עליי היום בבית ספר, והילד ההוא ששלח פתק למישהי אחרת בשיעור. כשהייתי יושבת לכתוב ביומן, הייתי מתחילה לבכות, כי הכל היה חוזר אלי. האכזבה, העלבון, הכעס. זה היה מזמן.

היום אני מרגישה שאני גם לא יודעת לכתוב, וגם לא רוצה ולא מסוגלת לחיות את החוויות מחדש כדי לכתוב אותן.

אבל טל איתן, הוא יודע לכתוב. כאב בטן וגוש ענק בגרון, זה מה שזה עשה לי.