מתבדרת

אני קוראת עכשיו את מה זה בכלל פמיניזם (אני שונאת איטליקס בעברית) של טלי רוזין, ואני חושבת שאני צריכה לעשות הגדרה מחדש של כל כך הרבה דברים.

למשל, מה זה פמיניזם מבחינתי? אני פמיניסטית?

אני רוצה ילדים? למה?

במאה ה-16 כבר היו נשים שבחרו לא להינשא ולהביא ילדים, ואצלינו, המאה ה-21, ואין אישה שמעזה להעלות את השאלה הזאת. רק שאלה: את רוצה ילדים? ואם יש (הן בודדות!) אז עושים עליהן כתבה בעיתון. עובדה, אני יודעת על יעל רנן ועל רונית ליברמנש ועל רענן שקד ועל עוד כמה. כי כתבו עליהם. כי זאת תופעה. במדינה/ בדת שלנו זה לא לגיטימי. זאת לא שאלה.

בפרק של שמונה סיבות לקום בבוקר מהשבוע שעבר, יש איזו אמריקאית מטורפת שכל הזמן מתפללת בשביל "סיפפי". "התפללתי שיהיה לך רק טוב, ושתהיה מאושרת עם בעלך, ושתחיי טוב... אבל לא ידעתי אם את רוצה ילדים, אז לא התפללתי שיהיו לך ילדים". לא ידעתי אם את רוצה ילדים. שמעתם פעם את השאלה הזאת: את/ היא/ הם רוצים ילדים? 

 כולם רוצים ילדים, זה ברור. ואם לא, אוי, אני כל הזמן שומעת. אני מרחמת עלייך. אין לך רגש. איך את יכולה להגיד כזה דבר.

אני בסך הכל רוצה לשאול. ולבחור. לא לפעול מתוך פחד. או מוסכמות.

רוצה להגיד: אני רוצה ילדים כי אני מפחדת להזדקן לבד. בלי שכל הנוכחים יביעו זעזוע עמוק מהאגואיסטיות שלי.

בפעם הבאה: מה זאת אהבה.