מתבדרת

היום גיליתי את הבלוג המהמם הזה, שאפשר לגלוש בו גם לפי תמונות.

שוטטתי אצל קלוטילד, ככה קוראים לה, ובבלוגי האוכל שהיא ממליצה עליהם, וגיליתי meme.

לאיזה חמישה מאכלי ילדות אתם הכי מתגעגעים?

הנה שלי:

1. פּיסְטִי

ניסיתי נואשות למצוא תמונה או מתכון של זה, אבל אין. אולי אני לא הוגה את השם הנכון, ואני גם לא לגמרי בטוחה מה המקור של זה - מצרים, טורקיה, או יוון. זאת מין עוגה דחוסה מאוד, דביקה בטירוף מרוב סירופ. חותכים אותה למעויינים, ועל כל מעויין מניחים שקד קלוף. הכי טעים כשזה חם, רק יצא מהתנור, ועוד יותר טעים אם זה טיפה נשרף. והרי לכם פריט טריוויה עליי. אני אוהבת שרוף. של הכל.

2. מרק ירקות טחון

המבשלת שלנו בניגריה הייתה מכינה מרק ירקות וטוחנת את כל הירקות. היה מתקבל מרק כתום וסמיך-סמיך-סמיך. הייתי שמה בו מלא מלא פלפל שחור.

3. סוּיה

עדיין בניגריה. בקאנטרי (Ikoyi Club) הייתה סככה שהיו מכינים בה בשר על האש. אלה היו שישליקים על מקלות עץ, אבל לא חתיכות שישליק עבות, עגולות, אלא שטוחות לגמרי, דקיקות, וחריפות-חריפות. היינו מבקשים מלא שיפודים, ומקבלים אותם מגוגלים בתוך נייר לבן. אלוהים יודע איזה בשר זה היה. אבל זה היה טעים נורא.

4. אשכולית חצויה וטוסט עם חמאה

זאת הייתה ארוחת הבוקר המסורתית. חצי אשכולית שנוברים בה עם כפית (אני אף פעם לא הוספתי סוכר), ואחר כך פרוסת טוסט עם חמאה. מורחים את החמאה בשניה שהטוסט יוצא, ואז היא נמסה ונהיית שקופה. יאממממ.

5. אַיוֹלי

אל תקפצו! זה לא מה שאתם מכירים מהמסעדות של היום. סבתא שלי הייתה מכינה את זה בתור מין פירה כזה, מלא שמן ושום. אבל מלא. והיינו אוכלים את זה עם פרוסות לחם כמו שסבתות חותכות. ואף פעם לא היה מספיק. וסבתא שלי תמיד הייתה אומרת שזה משמין נורא.

אוי, לא, כבר נגמרו חמישה? אז מה. יש לי עוד. בעצם, הייתי יכולה לעשות קטגוריה שלמה: אוכל של סבתא. אז עוד קצת:

רי-אוֹ-לֶה (ris au-lait)

מצרפתית: אורז בחלב.

פודינג אורז בחלב, עם מלא קינמון. אצלינו אוכלים את זה קר. סבתא שלי הייתה מכינה אותם בכלים אישיים. אני זוכרת איזו חגיגה זאת הייתה לבוא, לפתוח את המקרר (זה תמיד מה שעושים כשבאים לסבתא), ולגלות שהוא מנוקד במלא מלא כוסיות/ צלוחיות של רי-או-לה. וגם על זה סבתא שלי תמיד הייתה אומרת לא לאכול הרבה, כי זה נורא משמין.

דואה

נכון, היום יש את זה בכל חנויות הטבע, אבל כשהייתי ילדה לא היה. רק סבתא של לימור הייתה מכינה, וסבתא שלי הייתה קונה לנו ממנה. לחם טרי, חמאה בנדיבות, ועל זה דואה. וכולם חשבו שאנחנו אוכלים "אדמה". יאממממ. אני יכולה להריח את הדואה גם עכשיו.

טוב, נשברתי, אז בנקודות. אני מתגעגעת גם לסופגניות מצריות שאבא שלי עושה ממצה שעושים בבוקר שלמחרת ליל הסדר, עם סירופ חם. ולסופגניות חנוכה של אמא שלי, שלא דומות אפילו לאלה שקונים. ולכל האוכלים האקזוטיים שהייתי אוכלת אצל חברות ממוצאים שונים. בחיים אני לא אשכח את הסטייק עם יוגורט אצל תמרה, הפעם הראשונה שאכלתי בשר וחלב בצורה כל כך בוטה, והקאתי כל הלילה, את הקרואסון עם נקניק וגבינה בשבת בבוקר אצל מירב, את הספגטי עם בשר מוזר של אמא של תמרה, אוכל הודי צהוב אצל חברות הודיות, קינוח טורקי נוטף סירופ שאכלתי באיזה יריד בינלאומי בשגרירות ארה"ב, sloppy joes בחגיגות בבית ספר האמריקאי, את הפעם הראשונה שאכלתי snickers בלילה גשום בארה"ב. אהבה ממבט ראשון. עד היום זה השוקולד הכי אהוב עליי.

יו, איך נהניתי לכתוב את הפוסט הזה.

Golosa! (זה זללנית באיטלקית, וסיפור בפני עצמו, על לילה אחד, בארבע בבוקר, שמנהל בית הספר איטלקית לקח אותנו, חמישה אנשים, לאכול לחמניות ממולאות בנוטלה)