מתבדרת

Kiki:

This was why Kiki had dreaded having girls: she knew she wouldn't be able to protect them from self-disgust. To that end she had tried banning television in the early years, and never had a lipstick or a woman's magazine crossed the threshold of the Belsey home to Kiki's knowledge, but these and other precautionary measures had made no difference. It was in the air, or so it seemed to Kiki, this hatred of women and their bodies - it seeped in with every draught in the house; people brought it home on their shoes, they breathed it in off their newspapers. There was no way to control it.

(pg. 197)

Claire:

And were they still like that, she wondered - these new girls, this new generation? did they still feel one thing and do another? Did they still only want to be wanted? Were they still objects of desire... insteade of desiring subjects?... No, she could see no serious change. Still starving themselves, still reading women's magazines that explicitly hate women, still cutting themselves with little knives in places they think can't be seen, still faking their orgasms with men they dislike, still lying to everybody about everything.

(pg. 226)

...but Harry had long since learned that bangs and smoke were more often the marks of ineptitude than expertise

Harry Potter And The Half-Blood Prince, page 522

"עדיין נדמה לי תמיד שבידי אישה מצויים כל מפתחות החמדה. הביטוי "העניקה לו מחסדיה" נראה לי נכון וקולע יותר מביטויים אחרים. חסדי נשים מעוררים בי, מלבד תשוקה והתפעלות, גם גל של הכרת-טובה ילדותית עם רצון להשתחוות לה: קטונתי מהיות ראוי לכל הנפלאות האלה. הלוא גם על אגל יחיד הייתי מודה לך בתימהון ובפליאת לב, ומה גם על הים ומלואו. ותמיד כעני בפתח: הלוא אישה תמיד היא גדולה ורחבה ממני ורק בידה הבחירה, להרעיף או לא להרעיף.

ואולי גם קנאה עמומה במיניות האישה, שהיא עשירה עדינה ומורכבת הרבה יותר, כיתרון הכינור על התוף. או מתוך איזה הד-זיכרון ראשוני של התחלת ימי חיי: שָד לעומת סכין. הלוא מיד כשבאתי לעולם ציפתה לי בפתח אישה שאני זה עתה גרמתי לה כאב חזק, והיא גמלה לי חסד-רוך, טובה תחת רעה, והגישה לי שָד."

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 554-555.

(נשארו לי עוד ארבעים עמודים ואני לא רוצה שזה ייגמר)

אני כל כך לא אקטיביסטית, שכשאני כבר קצת כן, זה עושה אותי מאושרת.

ביום שישי נזכרתי ששוכבים לי בתיק תלושי חג רעננים שעוד לא פתחתי בכלל.

אצתי רצתי לחגוג, שכן ידוע שתלושים חייבים להשקיע במתנות ולא בקניות בסופר, למשל, מה גם שהתלושים המסוימים האלה לא מתאימים לאף סופר קרוב אליי. הגעתי לסניף סטימצקי הגדול בדיזנגוף. אני הכי אוהבת אותו כי הוא גדול ומגוון. הסתובבתי בו המון זמן, מאושרת מעצם היכולת שלי לבחור ולקנות כמה ספרים בבת אחת. דפדפתי, נזכרתי בספר שאני רוצה לקרוא כבר הרבה זמן (המפתח), וספר שקראתי כבר אבל אני רוצה לקנות בכל זאת (פגומות של רונית ליברמנש), ואת הפמיניזם של טלי רוזין לא  היה להם. הלכתי לקופה עם "פגומות", 59 ש"ח, ו"המפתח", 48 ש"ח (בהנחה, מחיר רגיל 80 ש"ח). מיד נהיה לי מצב רוח רע. לא מקבלים תלושים על מבצעים. לא ברור למה. "את יכולה לקנות את "המפתח" במחיר מלא". תודה באמת, אני חושבת שיכולתי להבין את זה לבד. אבל אני לא אקנה את "המפתח". לא רק כי 80 ש"ח על ספר זו שערוריה, אלא גם מתוך עיקרון. ועכשיו מה עם "פגומות"? או. אין שום בעיה לקנות אותו ב-59 ש"ח, אבל העודף היחיד שהם נותנים (ויש לי בתלושים רק שטרות של 100), הוא - ניחשתם נכון, בתלושים של סטימצקי.

השארתי שם את הספרים ויצאתי.
אני לא קונה יותר בסטימצקי.

מעכשיו, אני קונה רק בחנויות ספרים יד שניה, שהן גם ככה תמיד ידידותיות וקסומות יותר, באינטרנט, בפרוזה מודן ובתולעת ספרים. אבל בעיקר בחנויות יד שניה ובאינטרנט. וגם בחנות בבן יהודה פינת גורדון. חנות נטולת שם, אבל מצויינת, ספרים חדשים וישנים. ומוכר מקסים שיודע איפה כל ספר נמצא למרות שהם לא מסודרים.

אל תקנו בסטימצקי.

אחרי שעמיר יונק מנועה את העלבון, משהו מזה נשאר בו.
ונצבר במעמקי הבטן.
כך, מבלי משים, פועל לו חוק שימור העצב.

-אשכול נבו, ארבעה בתים וגעגוע

אתמול בלילה, לפני השינה, קראתי ב"עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה:

"מה זאת אומרת אין לו..." השתתק הסופ-ר, ומקץ דקה של הלם בקעו המילים בזעזוע כבד, "ארתור מילר חי! ארתור מילר בכלל לא מת! איזה אידיוט אני... בגלל שהוא כל כך זקן הסקתי שהוא מת ולא התעכבתי על הפרטים..."

ארתור מילר מת.