מתבדרת

אני לא בשלנית. ממש ממש לא. תעיד עדי, ששאלתי אותה את השאלות הכי מוזרות שבוע שעבר.

לא הדלקתי תנור כבר שנים, ובכל זאת, פתאום התחשק לי קצת.

ושוב אני אגיד כמה אני מאוהבת באינטרנט, ואיך חייתי לפניו. רציתי לקנות ספר בישול, ודפדפתי בכמה. אבל זה כל כך דומם. ובאינטרנט יש אוצרות שלמים. לא רק מתכונים, אלא גם תגובות ותיקונים ושיפורים. ואנשים מנסים ומספרים ומצלמים וכותבים ומוסיפים הערות של איך להפוך את המתכון לדל קלוריות, ושבעצם אולי כדאי לעשות עם בצל סגול כי זה טעים יותר, ושעדי, גבינה כזאת על פני זו שבמתכון כי ככה. לא קונה יותר ספרי בישול.

אז ככה:

עשיתי לחמניות עם גבינה ועשבי תיבול, בראוניז, פשטידת בצל וסלט אורז. הכל היה מעולה, ויש תמונות והערות. מתכונים לפי דרישה. המסקנה הראשונה היא שלארח זה יקר. מאוד. נשארו לי הרבה מאוד מהמוצרים, ואת הרוב זרקתי או שאני אזרוק, כי מה אני אעשה עם כל כך הרבה עשבי תיבול, חמאה (זה השטן!) וקמח. אני הרי לא מבשלת. אבל לארח זה גם כיף גדול, במיוחד שהיו לי את כל הכלים הנכונים ואת הדירה שאני כל כך אוהבת.

המסקנה השניה היא שטרגון וטימין זה לא משהו. לעומת זאת, טונות של פטרוזיליה, נענע, עירית, בצל ירוק ובזיליקום זה תענוג, וזה בכלל לא משנה איפה. בשבועות האחרונים דחפתי עשבים קצוצים לכל דבר. אבל בכל זאת זרקתי הרבה.

ראשונה, פשטידת הבצל של רחלי. פשוטה, דיאטטית, ומעולה. ממש מעולה. אין הערות. זה כל כך פשוט שאין לי מה להוסיף.

שניים, הבראוניז האלוהיים של איריס, שקיבלתי מעדי. שנים על גבי שנים שאני רואה "להמיס שוקולד באמבטיית מים/ קלחת", ונרעדת. זה מסובך מדי בשבילי. חרדת האני-לא-יודעת-להמיס-ככה נמסה לה בשניה. שמתי סיר עם מים רותחים, ובתוכו כלי עמוק עם השוקולד, והוא נמס ונהיה משחתי ויפה והתחשק לי לשתות אותו כמו מרק. יש! התגברתי על הפחד מפני האמבטייה הלא ברורה הזאת. הבראוניז יצאו נימוחים ודביקים ומעולים, אבל לי הפריע הצבע שלהם. מישהו יודע למה הם יוצאים בהירים? כשקונים בחנות הם תמיד כהים נורא, ואצלי הם יצאו חום בהיר. אבל טעים!

ועכשיו ללחמניות. נורא פחדתי מהן. וכנראה בגלל זה הן היו בעייתיות. ההכנה די פשוטה. מערבבים הכל בקערה ולשים. אני שונאת ללוש. זה מגעיל אותי שכל החמאה והבצק נכנסים לי מתחת לציפורניים. ואני יודעת שאפשר ללוש עם המערבל, אבל פחדתי שזה רק יסבך את העניינים. לשמחתי, החברה הבובה מהפוסט הקודם הייתי אצלי, וכשאמרתי, "אוף לא בא לי ללוש", היא מיד קמה ולשה ועשתה את כל העבודה, ואני רק עברתי על הלחמניות ומרחתי ביצה ושומשום. הבעיה היא שמשום מה שכחתי לגמרי לשים בהן מלח ופלפל. אל תשכחו לשים מלח ופלפל! הן היו יכולות להיות יותר טעימות. אבל הן מאוד טעימות גם ככה. הבעיה היא שהן יצאו יותר כמו פיתות, ולא כמו לחמניות. לא יודעת למה. הן השתטחו קמעא, ואז צד אחד שלהן נאפה יותר מדי, והלמעלה פחות והצדדים בכלל לא, והתחלתי בהיסטריה לפתוח את התנור כל שניה ולהפוך אותן לכל הצדדים. אולי צריך לאפות אותן בתבנית מאפינס כדי שייראו כמו לחמניות? לא יודעת. בכל אופן, בעיניי בהתחלה הן היו בצקיות מדי, וציפיתי להרגיש יותר את המליחות של הפטה, אבל לא כל כך מרגישים. מה שכן, אחרי שהקפאתי חלק, אני עכשיו מחממת בטוסטר מדי פעם והן פשוט מעולות. כנראה שצריך לתת להן לחכות. עכשיו מרגישים פריכות, וגבינה, ועשבי טיבול רעננים, וזה יאמי, גם אם זה עדיין שטוח. אני בטוחה שבפעם הבאה הן יצאו טובות יותר.

אבל גולת הכותרת מבחינתי היא הסלט ש"המצאתי". עם הרבה מאוד השראה, כן, אבל אני מרגישה שהוא שלי. לפני כמה שבועות הייתי בניצת הדובדבן. זה בזכות הגברת ומלח העשבים שלה (אגב, הבישולים התחילו מהפסטידת נורמנדי שלך!). ידעתי שאני אמצא שם דברים מעניינים. אז הייתי, וקניתי אורז מלא מעורב, או משהו כזה. אורז במלא צבעים. ונורא רציתי להשתמש בזה, אבל לא ידעתי למה. ואז חיפשתי סלט אורז, מצאתי כל מיני סלטי אורז, לקחתי קצת מכל אחד, והמצאתי את הסלט שלי, שמאז אז אוכלת כל יום. זה פשוט, טעים, ובריא. לוקחים אורז מלא מעורב, שהוא כל כך טעים גם בלי כלום. באיזשהו מקום קראתי שיש לו ריח. אצלי אין לו ריח. הוא מעולה. אז עשיתי אותו, קצצתי פנימה נענע, פטרוזיליה, עירית, בצל ירוק, עגבניה ומלפפון ושמתי ה-מ-ו-ן לימון טרי. בעיניי זה שיא הבריאות. הכל בפנים טרי וחמצמץ וקר וקיצי ומעולה. וזה לא יכול שלא להצליח!