פרק ג' - דכאון של אחרי הצהריים

ליטל נשכבה על המיטה ונאנחה בקול.

" שבועיים מאז שעברתי לא דיברתי עם אף אחד מהחברים הקודמים שלי", היא חשבה בעגמומיות משהו, לא הודעות באייסי, לא אס-אמ-אסים ולא שיחות".

היא נזכרה במסיבת הפרידה המצומצמת ששתי החברות הטובות שלה עשו לה ובהבטחה שלהן שיתקשרו כל יום וישמרו על קשר.

ליטל לחצה על כפתור השלט ומערכת הסטריאו התחילה לנגן בעוצמתיות  שיר של גרין דיי.

היא הביטה לרגע אל התקרה הצבועה בחום של חדרה ואז עצמה את עינייה.

"רחוק מהעין-רחוק מהלב", ליטל הרהרה, "כנראה שמי שאמר את זה לא היה כל כך מטומטם. דווקא כשאני הכי צריכה חברים תומכים,  פתאום כולם נעלמים להם ולי אין עם מי לדבר".

היא שכבה כך כמה דקות עד שהתאוששה מעט וקמה בנסיון אחרון לבדוק אם אולי יש לה הודעות במחשב.

אף אחד לא היה מחובר לא למסנג'ר, לסקייפ או לאייסיקיו ושום מסר מיידי לא חכה לה כשהתחברה.

ליטל פתחה את דף האינטרנט שמקושר למייל וגילתה שמחכה לה אימייל חדש.

"אוי יופי", היא חשבה ורמת הדכאון שחשה ירדה במקצת, "סוף סוף מישהו מתעניין בי".

האימייל הראשון היה מועדת הפחא"ל והודיע על מסיבת פתיחת השנה בשבוע הבא בביתו של אדם ברגר. ליטל נזכרה בכך שאדם דיבר על המסיבה הזאת ועל הפחא"ל וקוותה שתהיה לה אולי עוד הזדמנות לדבר איתו שם.

בסוף ההודעה הרשמית משהו, התווספה הערת שוליים קטנה:

"ברוכה הבאה לתיכון שלנו, ד"א רצינו לציין שבמסיבה תתקיים הצגת המועמדים השנתית  למועצת תלמידים ואם בדעתך לנסות להבחר, שם יהיה המקום".

בתחתית האימייל נכתבו שמותיהם של חברי ועדת הפחא"ל.

"עלק לנסות להבחר", חשבה ליטל, "גם ככה אף אחד לא שם עליי".

במהלך השבוע שעבר, לינוי הבינה שלא כולם בתיכון האורן נחמדים משהו.

שירי המשיכה עם התעלולים הקטנים שלה וצברה כמה נקודות לזכותה בעקבות כוס רוטב סויה שנשפכה "בטעות" על הפלאפון של ליטל ותקרית מביכה במיוחד עם מישהו משכבת י"א שכללה נפילה אכזרית והרבה הרבה פדיחות.

מה שהפריע לליטל במיוחד היה שנדמה שלאף אחד לא באמת אכפת ממנה בכלל וששירי וכל שאר חבריה המקובלים פשוט נהנים לשבת להם ולהביט עליה מלמעלה בהתנשאות.

היא נזכרה איך הם ישבו באחד הימים בקפיטריה ולגלגו עליה, על הביישנות שלה ובעיקר על איך שהיא נראית.

"איזה פתטית", הם צחקו והעמידו פנים שהם לא יודעים שהיא שומעת, "עם השער המדובלל שלה, חושבת שהיא  מתאימה לפה. שתבין כבר שעדיף שהיא תחזור לחור שהיא זחלה ממנו".

ועכשיו ליטל חשבה שאין לה בכלל למה לחזור לנהריה: "החברות שלי כנראה שכחו אותי  תוך שבועיים ולא מעוניינות ליצור קשר איתי ופה סביר להניח שלא יהיו לי חברים בכלל כי אני לא יפה או מקובלת".

היא אף פעם לא שאפה להיות מלכת השכבה או שכל בן אפשרי ירוץ אחריה, תמיד הייתה סוג של טומ-בוי שכל הדברים האלה כמו איפור והורדת שערות ברגליים לא עניינו אותה בכלל.

עכשיו ליטלהתחילה להצטער על זה .

היא נאנחה ונשענה על השולחן שלה כשלפתע  נשמע "קליק" קטן בוקע מכיוון המחשב.

"יש לך אימייל חדש", הופיעה ההודעה על המסך והיא התרוממה ופתחה את ההודעה.

"היי  ליטל, זאת נוי", נפתח המכתב,  "רוצה לבוא אליי עכשיו? אם את רוצה, נעשה ערב בנות ותשארי לישון!".

ליטל חייכה והרגישה פתאום משוחררת.

"מישהו רוצה בחברתי!", היא חשבה.

שמחה יחסית ומאושרת , ליטל התקשרה לנוי ותוך חמש-עשרה דקות היא כבר הייתה בדרכה אל בית חברתה.