"ליטל", קפצה נוי על חברתה בחיבוקים, "כמה טוב לראות אותך!".

שתיהן עמדו מחוץ לדלת של ביתה של נוי וליטל הייתה די המומה מהשפע שניכר מהבית (או יותר נכון וילה), של משפחת חבריה.

כבר מרחוק היא חשבה לרגע שהבית עשוי משיש ואז התעשתה ונזכרה שלא בונים יותר בתים משיש, אבל בטח יש מיליון דרכים אחרות ולא פחות יקרות להשיג את האפקט הזה.

כשהתקרבה, הרושם הראשוני לא פחת וליטל ראתה גינה מעוצבת להפליא, מלאה בחמניות, גלדיולות ויסמינים שפרחו ולבלבו בתצוגת צבע וריחות עוצרת נשימה.

הדלת הייתה מעץ חום בהיר וקצת כסוף וליטל חשבה שהיא נראית כאילו יצאה הרגע מאיזה קטלוג "החיים הטובים" והשלט המעוצב להפליא, העשוי עץ גם הוא שקובע על הדלת והכריז: "משפחת בלומנפלד", לא יכל להתאים יותר.

עוד לפני שליטל הספיקה לעלות במדרגות העץ על הדלת, נוי יצאה החוצה וברכה אותה לשלום.

"איך ידעת שבדיוק הגעתי?", שאלה ליטל בתמיהה.

נוי חייכה אליה חיוך של אחת שיודעת הכל ואמרה: "לא ראית את המצלמה הקטנה שם?", היא החוותה בידה לכוון אחת האדניות, "יואב סידר לי שיהיה לזה חיבור לאייפוד שלי".

נוי משכה את ידה של ליטל והובילה  אתה אל תוך הבית.

ביתם של הבלומנפלדים לא נראה מבפנים ולו מעט פחות מרשים ממראהו החיצוני.

היו שם יצירות אומנות מפורסמות תלויות על הקירות המצופים בטפטים  האופנתיים ביותר ועיטורי זהב לבן קטנים שובצו בסטנסילים שעל התקרה.

בסלון הענק ניצבה נברשת קריסטלים לבנים ענקית וספות עור לבנות שליטל יכלה לדמיין שכל אחת מהן שרה, לא פחות ולא יותר, "אני משתוקקת שתשבי עלי".

"בואי", אמרה נוי והצביעה על המעלית, "אנחנו עולות לחדר שלי".

כשהן יצאו מן המעלית, בערך בקומה השלישית, ליטל ראתה חלל גדול, מצופה בטפטים בצבע בז' עם פסים דקים בצבעי ירוק בהיר וורוד חיוור.

ספות בד בצבע בז' התואם לצבע הקירות ניצבו שם ונראו נוחות להפליא ובצד ימין וצד שמאל של החדר הגדול  הזה, עמדו בערך כחמש דלתות שונות מעץ בהיר בהיר.

"איזו דלת מובילה לחדר שלך?", שאלה ליטל.

"בעקרון כל הקומה הזאת היא החדר שלי", ענתה נוי בחיוך, "חדר השינה שלי, חדר המשחקים והטלויזיה, חדר הנגינה, האמבטיה וחדר הארון והאיפור".

"וואו", אמרה ליטל בשוק גמור, "אין לי מה לומר, הבית שלך פשוט מדהים!".

"הוא לא כזה מיוחד, סה"כ בית", נוי אמרה באדיבות.

"סה"כ בית??", התפלאה ליטל", הכל פה נראה כאילו הוא יצא מאיזו אגדה אורבנית!".

נוי  הצטנעה ואמרה: "נו באמת, אל תגזימי", אחרי הפוגה של שתי שניות היא המשיכה ושאלה,  "אז מה את רוצה לעשות עכשיו?".

שתיהן החליטו בסופו של דיון ארוך ללכת לראות סרט בחדר המשחקים/טלויזיה.

הדבר הראשון שליטל ראתה כשהן נכנסו לחדר היה מסך ה-LCD הענק שמוקם על הקיר.

כל החדר היה מלא משחקי פלייסטיישן שלוש ואביזריהם והקירות כוסו במדפים שעליהם הייתה בערך כל קומדיה רומנטית שקיימת.

שתיהן השתרעו על הספה הענקית שהייתה שם וראו את הסרט.

פתאום, באמצע הסרט, נוי פנתה אל ליטל ואמרה: "טוב זהו זה, כל אחרה"צ את נראית-בלי להעליב כן- כמו גזר גמדי כבוש. מה עובר עליך אחותי?".

ליטל נדהמה שנוי שמה לב.

היא לא הייתה רגילה לכך שמישהו באמת מעוניין לדעת איך היא מרגישה וגל של חמימות מילא אותה.

"קיבלתי היום את האימייל מהפחא"ל", היא החליטה סופית לשפוך את ליבה, "כתבו שם על המסיבה ההיא בשבוע הבא ועל כל העסק עם מוצעת תלמידים".

"זה תפקיד מאוד נחשק אצלנו בבית ספר", אמרה נוי, "בד"כ המקובלים נבחרים, כמו שירי שנבחרה שנה שעברה".

ליטל נאנחה, "זה העניין!", היא אמרה, "אני לא מקובלת ולא יפה, אין לי חברים חוץ ממך ומיואב ואין שום סיכוי שאני אוכל לעקוף מישהי כמו שירי!".

"תשמעי ליטל", נוי נסתה לעודד את חברתה, "התיכון שלנו צריך מישהי כמוך במועצת תלמידים. כרגע כולם שם מבזבזים ת'זמן שלהם".

"אבל אין מצב שאני אבחר!", חזרה ליטל.

נוי קמה מהכורסה ואמרה:"פופולאריות זה דבר שמגיע אחרי הרבה זמן ו-", היא עצרה לרגע ובחנה את ליטל, "-אם היית מטפחת את עצמך קצת ומסדרת את השער שלך, היית נראית סבבה לגמרי".

ליטל שתקה, נראה היה שהיא חושבת על חילופי הדברים.

כעבור מספר רגעים נוי הקימה את ליטל מהספה ואמרה לה: "את יודעת מה? את הולכת להבחר להיות ראש מועצת תלמידים, באחריותי סבבה?".

"מזתאמרת?", שאלה ליטל.

"שבוע הבא לפני המסיבה, את באה אליי. אחרי שתצאי ממני לא יהיה אדם אחד שלא יבהה בך כל הערב!".

ליטל קמה גם היא וחבקה את נוי.

"את כזאת חברה טובה!", היא אמרה.

נוי צחקה, "תגידי לי משהו שאני לא יודעת!".

הם המשיכו לראות את הסרט וכשזה נגמר, ליטל הציעה ללכת לישון.

ההצעה התקבלה.