אשליות במגירה

נישאת על גבי העננה שכבר לא דכאונית, המשכתי לי בחיי.

עבר עלי אתמול בוקר סביר, שטומן בחובו כמה דברים קצת מבאסים וכמה קצת משמחים.

 

כשחזרתי הביתה, כמנהגי הגרוע הלכתי לישון שנ"צ. כשקמתי, ההודעה שחיכתה לי באימייל בישרה על כך שמישהי שהיכרתי אי שם פעם נפטרה. סרטן. הגרורות הגיעו לריאות, ומקץ שנתיים של מחלה היא נפטרה. צעירה ממני בשנה, בחורה משכמה ומעלה. היא איננה. לא קיימת יותר. לא תלך ללמוד אמנות או עיצוב כמו שהיתה צריכה, כמו שחלמה לעשות שנים. נגמר. הסיפור שלה נגמר ואת יום הולדתה ה-25 היא לא תחגוג. הפכה להיות מישהי שמדברים עליה בלשון עבר. לא הגיוני. לא מסתדר. פשוט ככה. נעלמה ומתה. היה לי קשה ועדיין קשה לי. היא לא היתה קרובה אלי, אבל תמיד היה לי ברור שקווי החיים שלנו משיקים, לפעמים מקבילים. שאם רק היינו נולדות או לומדות באותו מקום היינו חברות.

 

מוות לשמחתי לא היה חלק משמעותי מחיי עד עכשיו, ולכן כל מוות של מישהו רחוק אפילו, קצת תופס אותי לא מוכנה.

 

הייתי היום במסיבה של חבר קרוב, והאמת שבנסיעה לשם הידיעה הזאת רדפה אותי, כמו שהיא רדפה אותי היום בבוקר, ובמהלך יום האתמול. אבל במהלך המסיבה זה הלך. עכשיו כשאני כותבת על זה התחושה שקשה לתאר חוזרת, כמו להסתכל על נקודה בפינה של החדר שאתה מסתכל עליה שנים, ופתאום אין שם כלום. ולא יהיה, אף פעם. הסיפור שלה נגמר. כל מה שהיא הספיקה או לא הספיקה, זה כל מה שיישאר. זה באמת שם את הכל בפרופורציות. אני מעשנת, והאפשרות של סרטן היא בדיחה מבחינתי. אני נוהגת בחוסר אחריות והמלאך השומר שלי עובד שעות נוספות כדי שאשאר בחיים. ויש מישהי שלא הגיע לה, שהיא לא בחיים כרגע. לא קיימת יותר, ונאבקה עם מחלה קשה באותן שנים בהן אני למדתי לתואר ראשון, וחשבתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה. היא לא הגיעה ללמוד עדיין.

 

אני הייתי רק רוצה לקוות שעבורה, לכבודה, בזכרה, חיי שלי יהיו יותר בעלי ערך. ואני לא יודעת אם זה יהיה ככה.