אשליות במגירה

אוף אני לא מאמינה כמה מהר אני נופלת לתבניות התנהגות מוכרות ודפוקות שלי.

הבחור שמיל ואני יצאנו עד כה לשני דייטים, היה מוצלח, כזו כימיה שבשיחה משובחת, שעות של דיבור, מרגיש כמו התאמה אמיתית.

בדייט השני הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצלו, הבחור השקיע! הייתי מוחמאת. חמש שעות עברו כמו חצי שעה. בסופה הוא שאל אותי אם יראה אותי עוד השבוע, אמרתי לו שנראה לי שכן.

אתמול דיברנו בטלפון, עוד שיחה שמתארכת...

ובסוף השיחה שמיל אומר "טוב, נדבר".

טוב, נדבר?!?

טוב, נ-ד-ב-ר?!?!?!?

מה עם "טוב, אז מה עם איזו בירה מחר? סרט? גלידה? סתם לשבת אצלי ללטף את החתול? ללטף אותי?"

כלום.

אז אני שואלת את חברה שלי, מה פשר ה"נדבר". היא אומרת שאולי זה היה בטעות. אני מאמינה לה.

אבל היום הוא עדיין לא התקשר אלי.

ואני ישר אומרת לעצמי בראש משפטים כמו "אם הוא לא מתקשר היום הוא לא רציני. זה סתם.". קשה לי להיות קלילה במקרה הזה. זה לא הערס, שתמיד היה ברור שזיווג משמיים זה לא, אלא יותר כמו יזיזות לא משובחת במיוחד.

הבחור הזה ואני, אנחנו מתאימים. יש בו משהו, יש לו לב טוב. הוא קצת חנון, אבל מקסים. קצת נוירוטי, אבל נינוח בכל זאת איכשהו, כאילו מכיר את העור שלו כבר. וכשאנחנו מתנשקים, הטעם הזה.. כבר טעמתי את זה בעבר.. לא זוכרת מתי, זה טעם של "כן, את אמורה לנשק את האדם הזה". נשיקה כזו כמו שצריך, שאני לא חושבת תוך כדי על הזווית של הראש שלי או מתי נשלח ידיים.

בדקה וחצי ושני דייטים חזרתי להיות אני החרדה. כל מה שאני יכולה לעשות זה להתבונן בעצמי, לראות את המוגזמות של התגובות שלי, ולקוות שהוא יתקשר...