אשליות במגירה

אז לאן נעלמתי?

הכל טוב מהרגיל, או רע מהרגיל? מצד אחד, חזרתי לחיים מלאים, מלאים בלימודים, אנשים וכולי. הפסקתי לעשן, טיפלתי ביד הדפוקה שלי, התפטרתי משתי עבודות (הלימודים תופסים זמן וגם הרבה יותר מעניינים). עדיין יוצאת עם הבחור שמיל.

 

מצד שני, חתכתי את עצמי פעמיים השבוע, ורציתי הרבה יותר. זה לא קרה לי הרבה זמן, ולא בתכיפות הזאת.

 

מצד שלישי, אני שמחה לחוות פגישות לא צפופות מדי עם בחור שנראה טוב, עושה לי טוב, טוב לי איתו, ומצד רביעי ההתמכרות שלי לקריאה בכלוב לא מפסיקה. אני קוראת, ואז קוראת עוד קצת, ואז קוראת פה, ושם, וכבר אין מה לקרוא, אז קוראת דברים לא מעניינים, ואז מתחילה לקרוא את הבאנרים וה-URL כשממש אין לי מה לקרוא. יש לי תחושה שאני רוצה מכות. (בבקשה, זה לא הזמן להציע הצעות מגונות בתגובות כאן למטה). למה אני רוצה כאב? האם הנשיכות ששמיל מואיל בטובו לתת לי כשהוא מפסיק להתאפק יספיקו לי? למה אני לא יכולה להפסיק לקרוא סיפורים כתובים בעילגות על בחורות שמושפלות עד עפר בצורה שבכלל לא עושה לי כלום? מה אני אמורה לעשות, להמשיך לצוד ולחפש גברים שיעשו בי שמות? להמשיך ולחפש מה בדיוק עושה לי את זה? זה נראה לי מסוכן, נראה לי שטחי, נראה לי כמו לקחת סמים- מיועד להרים אותי הכי גבוה שיש ותמיד מפיל אותי הכי למטה ואני לא מכבדת את עצמי בכלל.

 

אולי מה שאני צריכה לעשות, הוא הדבר שלא עשיתי כל כך הרבה זמן. לחפש, כן לחפש, את מה שעושה לי טוב. אבל לא ברחוב, בג'ונגל, בשוק, כל פעם עם מישהו אחר. אולי אני צריכה איזה שמיל אחד עם לב במקום הנכון וחרמנות לא קטנה במכנסיים שביחד נוכל להבין איזה משהו. אולי. אולי אני אתאכזב, אבל עם השמיל הזה ידעתי מהפעם הראשונה - צריך לבדוק אם יש כאן קייס.