אשליות במגירה

כמעט נראה קלישאתי לכתוב כמה אני חרמנית, בפעם המיליון.

אבל זה נכון. זה עז. זה חזק ומזל שהכיסא מחזיק חזק שאני לא אחליק ממנו לרצפה.

אל דאגה, אני כבר הולכת לטפל בעצמי. קיבלתי הוראות.

מיד אחרי שאני אוריד איזו כנף עוף חרוכה.

 

לא שתיתי כל כך הרבה זמן שאפילו הבירה האחת הזאת שעוד לא גמרתי כבר עושה בי שפטים. אני לומדת המון בזמן האחרון, וחבל מאוד כי זה מונע ממני אפשרות לקבל את הזין העסיסי של האדון שלי.. אבל זה הכל למטרות טובות, רק עוד כמה ימים לחכות. אני אחזיק מעמד. נראה לי.

 

בפעם ההיא שנפגשנו, לא יודעת.. באיזה שהוא מקום ציפיתי שכשהכל ייגמר, אני אסתכל בתדהמה שוב על עצמי ועל "מה עשיתי ויי זמיר" אבל במקום זה, הייתי פשוט שלווה, רגועה, נינוחה. כאב לי קצת פה, קצת שם, הרגע זיין אותי גבר שפגשתי בפעם הראשונה, ועשה לי עוד כמה דברים, ואני כל כך בסדר עם זה.. יותר מבסדר. מרוצה. מסופקת. מחכה לפעם הבאה. מחבבת אותו. רוצה לדעת מה עוד הוא יעשה לי.

זה לא שאני לא יכולה לחיות בלי שמישהו יעשה בי שפטים. עובדה שחייתי מאוד טוב בלי זה די הרבה זמן. אבל זה מוצא חן בעיני, מאוד-מאוד.. וזה כל המידע שדרוש לי כרגע D:

 

מחכה לתחושה החובקת הזאת, הלחץ העדין על הגולגולת גם כשהוא לא שם..  אין לי עדיין תחושה שהוא איתי, שאני תחתיו גם ברוחי. אני מחכה לזה. לא הבנתי מה זה רק לפני חודשיים, ועכשיו אני מחכה לזה. כמה כוח זה נותן לי.

 

ככל שאני הולכת עם עצמי ועם הדברים שעושים לי טוב, לא משנה כמה הם מוזרים או קיצוניים או מצריכים שלושה בלוגים נפרדים מרוב כמויות הזימה, ככה בחיי היום יום יותר טוב לי, אני יותר חזקה. מסוגלת להיות במקומות רגשיים גבוהים או נמוכים ובכל זאת לתפקד. נותנת לעצמי להיות עצובה כשצריך. כאילו הקבלה העצמית הזאת הופכת אותי לכל כך הרבה יותר גמישה, שאני יכולה להתכופף פי שניים ולא להשבר.

אני לא טובה יותר כאדם כל הזמן. להפך, אני נותנת לעצמי להיות האדם הלא מושלם שאני, ועדיין כל כך מוקסמת מהטוב שכן יש בי. אני אדם מקסים. וגם הרבה מחבריי, וזה פשוט מדהים. וגם האדון מקסים, הוא יודע כמה שהוא כריזמטי, הבנזונה :) ...