אשליות במגירה

והפעם ניסוי נוסף בסאגה - האם אני יכולה לכתוב עבור עצמי. בלי קהל מוכר, ידידותי, בינוני בגודלו ומחבק.

 

זה כבר החבר השני ברצף שאני באותה מידה יכולה לראות את עצמי איתו מתחתנת ומקימה משפחה או נפרדת ממנו בעתיד הלא-רחוק. באותה המידה. זה מטריד אותי. אין לי דעה? אני גמישה עד אינסוף? יכולה להסתדר עם מגוון גדול של סוגי אנשים, יכולה להיות ככה או אחרת. וכל דרך וכל אופן נראית לי לגיטימית. נכונה. משהו שאני יכולה לחיות איתו די טוב עד שארית חיי.

יש לו בעיות רגש. שוב מצאתי אחד כזה. הוא חם ואוהב וכיפי בטירוף, אבל בתחתית שם משהו לא מתחבר. רואים עליו שהיה ילד מעצבן כזה. אחד שמחבב מישהו ומבטא את זה במכות. בהצקות. שאין לו בעיה ליזום ולהיות נזקק, אבל בנקודה כלשהי נטרף מהחולשה, ואז חייב ללכת. להיות זה עם המילה האחרונה. בלי סיבה, בלי שמשהו קרה. הרגעים והשעות הכי יפים שלנו יכולים להגמר במשפט קר, שאחריו התנצלות. או בלי ההתנצלות.

אמר לי מהיום הראשון שיש לו שנאת נשים, ולא האמנתי. נראה לי שאפשר להרחיב את זה לשנאת אנשים. הוא מרגיש שלא מבין את החוקים, התסכול שלו גדול לפעמים. למרות שמהצד הוא כל כך חברותי. בטוח בעצמו ונינוח בעור שלו בצורה בלתי רגילה.

בקיצור בינתיים אני נהנית מהחיבור הזה, וכל הבעיות שלו עם התחברות מונעות ממני לראות שגם לי יש את זה. לא מתחברת עד הסוף. לא מפחדת להיות עם אחד שעוזב כי אני יודעת שאת החומות שלי אני פשוט לא מורידה עבורו. וזה נראה לי בסדר.

סה"כ חיפשתי מישהו לצאת איתו...

 

מכירות מדלת לדלת. אני לא רעה בזה, גאה בעצמי. מעולם לא ראיתי עצמי בכאלה דברים. ובגלל זה כל הגאווה. בראיון המראיינת התרשמה מהדיבור שלי, אבל אמרה לי "אני לא קונה אותך". הסברתי לה, אני מבינה שאת רואה אותי כמישהי שקטה, שעבדה בעבודות משרדיות. אבל גם כדי לעבוד בעבודות משרדיות למדתי דברים חדשים. גם זה לא היה לי טבעי בהתחלה. אני רוצה את זה דווקא כי לא עשיתי את זה אף פעם, ואני יודעת שאני יכולה.

רוצה להשאר בעבודה מספיק זמן כדי להיות טובה מאוד. אבל העבודה מתישה. ידעתי שיהיה ככה, וזה עוד אחד מהאתגרים. שש שעות בחדרי מדרגות, במדים מחניקים, זיעה ניגרת בלי הפסקה, מוחקת תוך חצי שעה איפור שניסיתי להסוות איתו פצעוני פנים. מדברת, מדברת, מחייכת, משחקת עם הכלב, הילד, הילדה, הילד הגדול, החתול, מחמיאה על הסלון, אומרת תודה על כוס המים. מדברת, נצמדת לתסריט, לא חושבת על כלום. בשניה שיוצאת מדירה אחת שני צעדים ואני דופקת על הדלת שממול. בלי נשימה. בלי לחשוב. זה הכי טוב. שוונג אחד ארוך של כמה שעות. הפסקה מכל שאר החיים- אין זמן לחשוב, העומס האנושי ממסך כל אירוע אחר בחיים. כמה שזה נפלא לפעמים.

משהו כל כך קסום בעבודה שנגמרת בתשישות, מורידה את החולצה ויושבת בהסעה הביתה עם גופיה, הבדיחות הדביליות של החבר'ה נשמעות כמו הדבר הכי מצחיק בעולם, שחרור מוחלט. שנת לילה נהדרת.

 

לראשונה מזה כמעט שבע שנים, אני על גלולות למניעת הריון. לבקשת החבר, כמובן. דיווח בתום שבוע וחצי:

לסיכום, זה משנה לי את כל החיים והאישיות. אבל הסקס, הסקס!! D: וכמובן החבר שנהנה הרבה יותר מהסקס.

 

כרגע אני רק מקווה שתהיה פעם הבאה :)