אשליות במגירה

הבוקר, עוד במיטה, חשבתי על מה אני רוצה לאכול לארוחת בוקר. חשבתי כמה מתחשק לי פרנץ' טוסט, ואפילו התכוונתי לעשות כזה, מלחם חי, כי זה מה שיש.

עד שיצאתי מהמיטה הבנתי שאולי זה רעיון רע.

 

יש לי ארבע שעות עד שאצטרך ללכת לעבודה. להסתובב בישרא נראה לי כמו דרך הולמת להעביר את הבוקר, אבל האמת, אחרי ארוחת בוקר של חצי שעה ומעבר על חצי מהעיתון של הסופ"ש, אני לא יכולה ממש לטעון שלא מרחתי את הבוקר הזה כבר גם ככה.

 

כסטודנטית בחופשת הקיץ שלה, מבאס אותי כל פעם מחדש להתעמת עם העובדה שתמיד יש עוד הגשה אחת "קטנה" לפני שהשנה הזאת באמת באמת מסתיימת. עוד לא קיבלתי ציונים לרוב הקורסים שלי, והגשה לא קטנה בכלל מחכה לי מעבר לפינה. והמוח שלי כבר לא במצב אינטלקטואלי בשיט. החום, העבודה המרובה, והלחות, כולם הפכו את הקופסה האפורה שלי לדייסה.

ואם בתחילת השנה הזאת כבר התחלתי להתעניין בתואר שני, הרי שעכשיו, כשזה לכאורה הרבה יותר רלוונטי, אין לי שמץ של אנרגיה להשקיע בכיוון. לחפש, לקרוא, לחלום, לחשוב האם בחו"ל או בארץ ומי בכלל יתן לי מלגה עם ממוצע שירד מתחת ל-95. אני לא רוצה שבגלל העצלנות שלי ההחלטה שתתקבל תהיה בינונית. יש בי צד ששואף כל כך חזק ורחוק, אני סומכת עליו. רק מחכה שהוא ייכנס לפעולה כבר..