אשליות במגירה

היה משהו שהחבר אמר לי.

לא יחסתי לזה חשיבות, אבל יצא לי מאז לדבר עם אנשים, לא בהכרח עליו. וככל שעבר הזמן, מאז יום שבת, (וואו זה בעצם אתמול) הבנתי שזה מטריד אותי.

 

איחרנו לצאת מהבית ולא מצאתי את התחתונים שלי. לפני שתחשבו כמה פרועים אנחנו שבלהט התשוקה זרקנו אותם מהחלון או משהו, אסביר שמדובר בזוג חוטיני תחרה שחור וקטנטן, זאת אומרת כשהוא לא עלי הוא בגודל של נמלה. והחדר מאוד מבולגן.

ואז הוא אמר "בואי נמצא אותם, אחרת החברה הבאה שלי תמצא אותם יום אחד ולא תבין של מי התחתונים האלה".

 

מי אומר כאלה דברים? אפילו שאתה חושב כאלה דברים, למה להגיד אותם? ויותר מזה, אם אתה לא רוצה להיות איתי, אני אחיה. אבל למה לך? למה מכוח האינרציה להיות עם מישהו שברור לך כבר עכשיו שאתה לא רוצה אותו?

אני לא ילדה בת 16, אני יודעת שאף אחד לא יכול להבטיח שיאהב לנצח. גם אני לא יכולה להבטיח את זה. אבל אם ברור כבר מעכשיו שיהיה עתיד עם מישהו אחר, אז מה...? למה? כדי לא לישון לבד בלילה? אני מבינה את זה, זה יותר נוח והכל. להפרד זה וואחד נאחס של דבר. זה כבד ומדכא. אבל לא יותר מדכא מאשר לישון כל לילה עם מישהו שברור לך שלא יהיה שם עוד חודש? לעזאזל, הבנאדם רוצה ילדים ומשפחה. אז יאללה, מותק, למה אתה מחכה. חפש כבר היום את החברה הבאה שלך.

 

ולפני שיגידו שהגלולות מחקו לי את המוח לגמרי ואולי הוא סתם צחק, אגיד שהוא העיר הערות ברוח דומה בעבר. משפטים כמו "כשניפרד, (ואז הוא מתקן את זה ל"אם ניפרד") אז אני ממש אתגעגע ל...". וואו, תודה על המחמאה. יש בי משהו שממש תתגעגע אליו כשניפרד. זה נוגע ללב. NOT.

 

נשימה עמוקה.

אני צריכה לדבר איתו על זה. זה נראה לי לא הוגן כלפי הבנאדם השני להגיע לשיחה כזאת אחרי שכבר מחליטים עם עצמך החלטות בלתי הפיכות. ולכן אני מנסה לא לעשות את זה כרגע. למרות שזה אולי נראה שהחלטתי, שהחלטתי שזה דפוק מדי בשבילי.

 

אוף, הוא חמוד. למה הוא לא יכל להיות אחד מהמכוערים שיצאתי איתם.