אשליות במגירה

אני מתבשלת בתוכי.

לא רציתי להמשיך ולחשוב על זה, להמשיך ולחשוב מה אנחנו עושים ביחד, לפני שאני מדברת איתו. אבל המשכתי.

 

לפני חודש, הייתי מובטלת למדי, בנאדם עם המון זמן פנוי. גם החבר הוא כזה. היינו שורצים ביחד, מבלים, ישנים עד מאוחר. רואים טלויזיה שעות בלי הפסקה. אבל אני צריכה לעשות כסף בחופשת הקיץ, אז מצאתי עבודה. ואז עוד אחת. ואני זוכרת בבירור את החשש שזה יפגע בזמן היחד שלנו. לא פגיעה בכמות הזמן (כשרוצים מוצאים זמן, תכלס), אלא פגיעה בסוג הביחד שהיה לנו.

כמה שצדקתי.

 

כיום אני עובדת בערבים, כך שעד שאני מסיימת כבר אין אוטובוס אליו הביתה. איזו הפתעה, רוב הימים אנחנו פשוט מוותרים על שינה ביחד כי אין לו כוח לאסוף אותי, או שאני אומרת לו, "לא משנה". מה זה? התמסמסות קלילה שכזאת מכורח המציאות. חשבתי שיש טיפה יותר רצון/ משמעות לזמן שלנו יחד. מפחיד לחשוב שכנראה לשנינו זה לא כל כך חשוב.

 

אני כנראה לא אראה אותו היום, ובתוכי כבר מתחילה להשחיר לקראת הכאב. השיחה שלנו הולכת ונסגרת בתוכי. נראה לי שהוא גם מרגיש בזה בימים האחרונים.

מאז יום שבת ועד יום שלישי לא נתראה, וזה הופך את המשפט הקטן שהוא אמר לי לאבן בלב. והעובדה שאנחנו לא מתראים שלושה ימים בלי שום סיבה מיוחדת (סה"כ אני עובדת עד 11, למען השם) אומרת את הכל.

 

בכיתי היום באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה.