הבוקר המשיך בסימן של הכחשה. לא הפסקתי לחשוב עליו. אבל העובדה שהחל מאתמול אני לא אראה אותו יותר לא נחתה עלי במובן הרגשי. הלכתי לשעתיים של עבודה שאחריהן קבעתי להפגש עם שני חברים ללימודים.
אחד ביטל.
לשנייה כבר שלחתי סמס "נראה לי שעשיתי טעות שנפרדתי ממנו".
לשמחתי היא יכלה לצאת מהעבודה שלה ולהפגש איתי לצהריים.
הסברתי לה שנראה לי שעשיתי טעות. לפני יומיים ישבתי אצלה בסלון בשעות המאוחרות, אמרתי לה איך אני מרגישה כלפי ההערה שלו (ראו פוסט "החברה הבאה שלך") ואיך זה מצטרף לי לעוד המון דברים. עכשיו אני זאת שיושבת ושאומרת לה שציירתי לה תמונה שחורה אז בסלון. קיבצתי כל דבר שלילי שאני זוכרת וזה יצר גוש ענק של חרא. אבל בעצם היו המון דברים טובים, וגם אתמול כשבאתי להפרד ממנו התגובה הראשונה שלי כשראיתי אותו זה כיף. כי ככה טוב לנו ביחד כזה.
בקיצור, ישבתי מולה היום בצהריים, בוכה אל תוך מפיות "בתאבון" של איזו סלטייה, מנסה להסביר שעשיתי טעות.
את אותה הטעות שחששתי ממנה. לבוא אליו עם החלטה, אטומה, לא באמת מקשיבה ולא באמת מוכנה לשמוע. כאילו אין כבר שני אנשים. הייתי בחורה עם משימה- לבוא, להפרד, לחזור הביתה. ורק אחר כך התחלתי להבין מה הוא אמר לי. שכל הירידה בתדירות הפגישות הפריעה לו. שמבחינתו הוא התאים את עצמו למצב החדש שלי. שהוא פינה יותר את סופי השבוע כדי שיהיה לנו יותר זמן להיות יחד כשאני לא עובדת (ואת זה הוא לא אמר לי לראשונה אתמול). וחשבתי לעצמי היום פתאום, אם נפרדתי ממנו בעיקר כי חשבתי שלא אכפת לו שאנחנו נפגשים פחות, וטעיתי, אז אין באמת הצדקה לפרידה. ולפגיעה בו. אני כל הזמן תוהה, אולי אם הייתי לא מחכה ומתבשלת בתוכי, אז כל הדבר הזה היה מריבה ולא שיחת פרידה?
סיימתי את השיחה עם החברה בהחלטה לנסות ולדבר איתו. אף פעם לא עשיתי כזה דבר, לדבר אחרי פרידה.
התקשרתי והוא היה בנסיעה וביקשתי ממנו לדבר, הוא אמר שבכל מקרה זה לא יהיה פנים אל פנים, אמרתי לו "מה שנוח לך" למרות שהעדפתי לא בטלפון וקבענו טנטטיבית לדבר בערב. אני אראה אם הוא מתקשר, ואם לא אני אנסה.
אני לא רוצה לשחק לו בשכל, אבל כמו שחברה שלי אמרה, בקשרים רומנטיים הרבה דברים משתבשים בשכל, לטובה ולרעה.
אם לא יהיה לו כוח או רצון לדבר איתי, לנסות שוב, אז זה יהיה חבל אבל אני אבין.
אבל כרגע אני מעדיפה לקוות לטוב. להזדמנות שנייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
