דיברתי איתו עכשיו.
הוא גם חשב מאז אתמול. הפריע לו מה שאמרתי. שאני לא אומרת כשמשהו מפריע, אלא רק בדיעבד. שאני לא אומרת לו "אני רוצה לישון אצלך, בוא תאסוף אותי" אלא אומרת "יש לך כוח לאסוף אותי? למרות שאני קמה מחר מוקדם ועייפה עכשיו?" ובעצם בוחנת אותו, רוצה לשמוע ממנו דברים מסויימים. יש בזה הרבה אמת לצערי. זו הדפיקות שלי. לא שהוא מושלם, אבל הוא צודק בזה.
אני מחפשת מישהו שירעיף עלי אהבה כי רק אז אני מרגישה שבטוח לי מספיק כדי להרעיף את האהבה שלי. כדי להגיד מה אני רוצה ולהגיד בכלל שאני רוצה.
הוא צודק, ויחד עם זאת, התקשרתי כדי להגיד שאולי דיברנו מאוחר מדי, אבל שחבל לי על זה.
אבל גם הוא חשב מאז אתמול.
וכנראה שאנחנו לא צריכים לחזור להיות ביחד, לפי הדברים שהוא אמר.
הוא הודה שכנראה לא היה בא לישון אצלי (אני עדיין גרה אצל ההורים אבל עוברת עוד חודש, ולא לתל אביב). הוא יש לו את העולם שלו.
אולי כל התיאוריה שלי על בני שלושים נכונה. אולי בגיל הזה והלאה כל מה שאישה יכולה לעשות זה להצטרף למסע של הגבר, הסיכויים שלו לשנות את עולמו עבור אישה קטנים יותר. אולי כי הוא התקבע כבר, אולי כי הוא שינה את עצמו ואת החיים שלו בעבר למען אישה ונכווה. התוצאה היא אחת.
אני מחפשת מישהו שניצור ביחד איזו שהיא מציאות חדשה משותפת לשנינו. לא בהכרח נגור ביחד. אבל שיהיו דברים בחיינו שלא היו לפני כן, שהם חדשים לשנינו. ונשנה כל אחד את עצמו במידה כזו או אחרת כך שייווצר מקום חדש בו לא היינו לפני כן עם אחד או שניים או חמישה מהאקסים שלנו. ונראה לי שבגיל מסויים אדם נסגר. אגב, גם בחורות בנות שלושים לדעתי הן באותה בעיה. החיים שלך נכנסים לתבנית שכבר לא רוצים לשנות עבור אף אחד. אולי זה טוב כששני אנשים הם ככה, אבל לי זה נשמע ממש ממש רע. כאילו יושבים אחד צמוד לשני, אבל כל אחת בשקית הפלסטיק שלו. נכון, אפשר לראות דרך, וגם קצת לגעת, אבל המחסום שם. וכל אדם ביקום שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
