אשליות במגירה

אני אכתוב לשם שינוי שלא טוב לי.

 

כל כך מהר הבלוג הזה הפך למשהו שאני מסננת, שאני חושבת פעמיים ושלוש לפני שאני בכלל נכנסת לחלון עריכת הפוסט. כל כך מהר זה הפך לתחרות, ספטמבר יעבור את יולי במספר הכניסות? מה הלך? מה לא הלך? איזה נושאים הם משעממים? איזה כותרות הן מנצחות?

 

ושניה לפני שגם את הפוסט הזה כתבתי, שקלתי וחשבתי, ומצאתי.. לעזאזל. פתחתי את הבלוג הזה על מזבח האנונימיות. ראיתי איך בכל פעם שאני מוסיפה עוד ועוד פרטים כך אני חותמת את גורלי, זה בלוג שלעולם לא יקושר עם שאר הנוכחות שלי ברשת. או במציאות. אני לא אוכל לעשות את הקפיצה בין להכיר אנשים דרך הבלוג הזה ולהפוך אותם לחלק אמיתי מחיי. כי זה המקום שסופג אותי בלי סינונים. אבל הסינונים באו.

 

ועכשיו הזמן שהם ילכו. אני בתקופה בה אני מרגישה חסרת חברים. עכשיו יותר מתמיד אני אוכל לכתוב כאן, אעזר בכתיבה כאן, כדי לחלוק את חיי. כדי לאוורר מחשבות שנותרות מיותמות כי אין להן שיחה להשתלב בה. כדי להביע באופן פומבי אך אנונימי שחיי לא תמיד הם אקסטזה של אושר והזדמנויות וחלומות ותקוות לעתיד.

 

בימים שכאלה, הכל נראה לי מסובך, ואני מרגישה עלובה ולא מסוגלת להתמודד, ומכוערת מתמיד, וצריכה להתחנן לחסדי הנעימות והנחמדות של אחרים. דברים שבדרך כלל באים לי בטבעי, הופכים למאמץ - והמאמץ עצמו מונע ממני להשיג דברים שרק אנשים שלא מתאמצים יכולים להשיג.

ואני מסרבת להתקשר לידיד ההוא, זה שאכזב אותי לפני שבוע. לא מוכנה להתפשר, אם הוא נראה לי לא לעניין כידיד, הרי להמשיך להסתובב איתו רק כי אין מישהו אחר יהיה אכזרי כלפי וכלפיו ביחד. אני מרחמת עליו מהרבה בחינות, ויחד עם זאת כועסת עליו כי נדמה לי שראיתי מיליון מקומות בהם הוא היה יכול לא לוותר ובחר להמשיך להיות כפי שהוא תמיד.

 

מרגישה כזאת, כמו אחת שנשארת ביום שישי בבית ואם אחיה לא היה מביא חברים הביתה, היתה מעבירה עוד ערב מול המחשב. לא רואה סיבה להתאמץ, והעתיד מפחיד אותי. כמו עובר שדואגים לכל צרכיו, גם המחשבה על הדבר הקטן ביותר כמו לקחת נשימה בעצמך נראית לי כמו זינוק עצום מבחינת היכולות המעטות שיש לי.

מתי אני ארגיש בטוחה? תכונות האופי שלי מדאיגות אותי כבר הרבה זמן, מה יהיה כשלא אהיה סטודנטית יותר? פתאום לשנות עבודה כל חצי שנה נראה הרבה פחות טוב. ומה אני אעשה אם בגלל תקופה אחת של וורקוהוליות אני שוב לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואיך לנוח? ולמה אני לוקחת על עצמי כל כך הרבה מחויבויות כשאני יודעת כמה מעט, כמה מעט אני מסוגלת לעשות.

לנצח אשוט על כנפי הכשרון המולד ורצפי המזל שלי? מתי יעלו עלי ויירו לי בכנפיים? ואיך אפשר להנות כשאתה בשמיים אם אתה כל הזמן חושב על זה?