אשליות במגירה

בכיתי היום כל כך הרבה

בצהריים בכיתי כי שמחתי כל כך שהאדון שלי כל כך מדהים כאדם

בערב בכיתי שוב, קשה לשים על זה את האצבע

ובלילה בכיתי כי הרגשתי שאני עשויה לדפוק את עצמי קשות. כי אני בנאדם דפוק שמתענה ממש כשיש לו משהו כל כך טוב.

 

אני רוצה להכנע. אני רוצה להרגיש את המשקל עליי. אני רוצה להרגיש את השייכות האינסופית. אני רוצה להרגיש את הכוחות שעולים ומתגייסים בכל פעם כדי לרצות, לאפשר, לתת. אני רוצה להרגיש בטחון ונוחות בצרכים האלה שלי, כי הרי הם חדשים לי.

 

ומצד שני אין אני, ולא ידוע על מי אני מדברת ומי מדבר כעת? נסיונות להעמיד פנים שאשליות אחת היא, נועדו לכשלון מר. אבל אני שקרנית טובה, ורק ממשיכה להשתפר עם השנים. בכי היסטרי רק כי טוב לי בזוגיות הוא אחד מהרבה סימנים שהשקר אין לו רגליים. ונשברו לו הרגליים באמת, אילץ אותי לכרוע על ברכיים סגולות וגם ככה כואבות כדי להתפרק ולהאסף מחדש, כאילו שיש מסקנה ופתרון. הבכי, אני מספרת לעצמי, מי שזה לא יהיה, הבכי אינו חסר טעם. הוא בא לשחרר, להבין דברים. ואני (שוב, מי?) רק מרגישה טפשה יותר, חכמה יותר רק במובן של להבין כמה קטונתי, כולנו קטונו מלדעת משהו על עצמנו. וזה חזק מאיתנו, הצורך לפענח ולתת תוויות, "אני אשליות ויש לי בעיות רגשיות בגלל חרדת נטישה, הנה ההסבר המעמיק ומעכשיו ועד עולם תגובותיי ועולמי הרגשי יהיו צפויים כמו סדרה הנדסית". פו, איזה מזל, מזל שעליתי על זה, אחרת לא הייתי יודעת למה לצפות.

 

אדוני יודע לאהוב, אני רוצה גם לדעת לאהוב. אני לפעמים לוחשת לעצמי שקל לו לאהוב כי הוא מבין שהחיים קצרים, מבין את זה הרבה יותר טוב מילדה בת 25 היסטרית שבוכה כי טוב לה. החיים קצרים. אז אני (כן, אני או לפחות אחת ממני) אקח את עצמי באוזן ואכנס לתוך ההרפתקה הזאת הכי עמוק שרק אני יכולה! כי זה מה שעושה לי טוב כרגע. ואם ייגמר, אז ייגמר, ויהיה כואב ומחורבן. אבל אני תמיד, תמיד, תמיד, חייבת לנסות.

 

 

If your'e gonna ride, baby,

ride the wild horse.

 

(למסוקרנים, יש גוגל)

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

אוקיי, היות והעניין עם הבחור שמיל נגמר כבר איזה יומיים שלמים, אני פונה למחשבות אחרות.

כמו שכתבתי בעבר, די התמכרתי לקריאה באתר הכלוב, זה עושה לי משהו בלתי מוסבר (כלומר, חוץ מזה שלפעמים זה מרטיב אותי רצח) ואני מוצאת את עצמי שואלת-

לחזור לאקשן?

 

החשק לקבל מכות ירד, אני מודה. לא שנעלם, אבל לא בלהט שהיה לפני שבועיים-חודש..

ועם זאת לא נעלם. לא נעלם בכלל.

 

אני עוד לא יודעת מה אני רוצה- זוגיות רגילה עם קצת קינק במיטה? דמות אב שתשלים את עולמי? או סתם לחוות כאב מהסוג המזקק והממש-כואב?

ואני לא מכירה את עצמי, לא יודעת לנהל שיחות אמת עם מה שבפנים אצלי. אז אני נאלצת לנסות ולהבין בדרכים עקיפות מה יעשה לי טוב.

 

אני יודעת שבקרוב אחזור להתנסות, ולו רק כי הסקרנות להבין מה יש שם ומה אני מחפשת שם גדולים ממני. אני רק מקווה שזה יהיה יותר טוב ויותר עמוק מאשר סיבוב ראשון..

תכננתי לי להתחיל את הסופ"ש בעישון ירוק עם ידידה שקנתה בדיוק גם.

הידידה מתקשרת להגיד לי שהיא תהיה באולפן הקלטות, כלומר בדירה של חבר, איתו. שתינו לחוצות לעשן ומסכמות שאני אגיע לדירה שלו.

מאוחר יותר בתכנון, מסיבת יומולדת לחברתי הטובה מולסה. מולסה בחורה מתוקה, אבל אני והחברים שלה לא ממש מתערבבים. הזמנתי חבר שלי שיבוא איתי.

 

שעה לפני שיצאתי בכלל מהבית, הערס מואיל בטובו להתקשר. מדברים בנון שלנטיות על להפגש אולי אחרי המסיבה שאני אהיה בה. אחרי השיחה - קפיצות וניתורים באוויר. בעיקר בשביל האגו שלי שלא נפגע על ידי "לא-התקשרות", וגם מהציפיה לעוד סקס. שלוש פעמים בשבוע, כשאין בן זוג, זה לא מעט...

העננה שהיתה עלי לפני כן נעלמה. לא חשבתי שאני אהיה כל כך מאושרת מהשיחה שלו, אבל כנראה שההורמונים שלי שוב מתעתעים בי יום לפני המחזור וגורמים לי לחוות טלטלות נפשיות נטולות הקשר. מצד שני, עם כל ההתרגשות, הערב הופך להיות מסובך...

 

כשהייתי בעישון, היה נחמד אבל מתתי לצאת משם כי הרגשתי כמו קוץ בתחת (בכל זאת הם שם כדי לעבוד על מוזיקה) אבל לא היה לי מה לשוטט ברחובות תל אביב, אז התפשרתי על קצת התמרחות אצלם.

ביומולדת של מולסה, מתתי לצאת משם כדי להגיע אל הערס. היה דווקא משעשע במסיבה, חברתי אור הגיעה עם בן זוגה, והספיקה להתקל במסיבה בלא פחות משני אקסים שהיו לה בעבר. שכנעתי אותה שזה בעצם מצויין כי הנוכחי פי מיליון יותר שווה, וגם כי זה שהיא שם עם זוג מקנה לה נצחון אוטומטי במלחמת ה- post-breakup.

 

וכשהגעתי לערס, ובכן.. היה נחמד. כבר אחרי בירה וחצי, אחרי ג'וינט שלא הותיר חותם בגוף (או כך חשבתי אז), ואני והוא מתקשקשים, הוא מראה לי דברים מגניבים במחשב. משום מה לא ממש נינוח איתו אף פעם, אני מניחה שזה קשור אלי, כי אני תמיד הגורם הלא-נינוח בחדר.. אבל זה לא רק אני. יש בו משהו כזה, קצת קר. כמובן, אותו דבר שנראה לי כה מגניב רק לפני שלושה ימים.

אחרי עוד ג'וינט ובירה, אני כבר מרגישה טיפה מסוחררת, קצת טו מאץ', וזה המקום לציין שכל שאר הערב אני טוחנת סיגריות כאילו מחר יוציאו אותן מחוץ לחוק. הגוף שלי איתת לי שקצת הגזמתי, אבל כשהתיישבתי הכל קצת הסתדר. התחלנו פוצי מוצי והגענו למיטה, בלי יותר מדי משחקי כוחות וכאלה, למעשה בלי בכלל. הכי ונילי שיש.

אחרי זה סקס. ידעתי שהחשד שלי נכון ומי שגומר מהר בפעם הראשונה הוא פשוט אדם שגומר מהר. היה נחמד, אך קצר וסתמי. עד כמה שזין שסוף סוף מגרה אותי מבפנים יכול להיות סתמי.. D: כלומר אני לא מתלוננת, אבל בעצם כן. קצת.

 

אחר כך היה קטע מוזר שלא ברור אם אני אשאר, הוא הציע לי לישון שם אם אני רוצה. הוא קצת שיחק אותה נראה לי, כי תכלס רצה שאני אלך. ראינו איזה התחלה של סרט, אני עוד קיוויתי לסיבוב 2, אבל כלום לא ממש עמד להגיע. אחרי שהוא אמר שהוא נרדם קצת במהלך הסרט, הבנתי את הרמז והתחפפתי.

 

והנה אני, אחרי ערב שנשמע לכאורה אחלה. ובאמת? באמת אני יושבת כאן, פה מסריח וראש עקום מרוב סיגריות, ג'וינטים, בירות, ואני חושבת אם הכל כל כך אחלה למה אני צריכה כל כך הרבה בירות וסיגריות כדי להעביר את הערב? אם אני צריכה לטשטש את עצמי כל כך רק כדי להנות בלי לחשוב יותר מדי, אולי זו לא הנאה... ואני חושבת על הערב של אתמול, שגם הכיל סקס ונגמר בתחושה מאכזבת עבורי, ואני מבולבלת.

 

אני מרגישה כל כך מועצמת בזמן האחרון מכל הסקס, והאוננות המושקעת, ולדבר על זה עם כל מי שיכול לעכל, ולהעריץ את הגוף שלי, והסמי-אורגיות.. ואני לא יודעת - אם זה באמת אני, באמת חלק בי שחיכה לפרוץ, אם לכאן כיוונתי, לנהנתנות המוגזמת והריקנית הזאת, אולי אני לא במצב האדיר הזה? אולי ה"חופשיות המינית" שאני מדברת וחושבת, היא בעצם לא מספיקה. היא אולי פינה אחת בתאוריה שלמה של מיניות וקשרים זוגיים.

אבל אולי החופשיות הזו בסקס, כשהיא מנותקת מדי מחיבה, ממסגרת כלשהי, ממחוייבות מינימלית לזולת, משאירה אותי כבולה במשחק שנקרא "אשליות המשוחררת"?

ולמה אני מנסה לפרוץ גבולות חיצוניים כמו כמה מעט את מכירה מישהו לפני שאת שוכבת איתו, במקום גבולות פנימיים, כמו למה אני חושבת שזה כל מה שמגיע לי?

אולי אני צריכה לבדוק מה קורה שם ביני ובין גברים במקום לבדוק מה יכול לקרות עם הגבר ההוא, והבחור ההוא, וההוא.

 

ואני גם יודעת שבכל מצב אחר חוץ מזה הייתי מרגישה לא-ממומשת, לא הולכת מספיק לסוף, לא חיה מספיק את החיים. אם זה לחיות את החיים, למה זה מרגיש כל כך מת בסוף?

דיברתי איתו עכשיו.

הוא גם חשב מאז אתמול. הפריע לו מה שאמרתי. שאני לא אומרת כשמשהו מפריע, אלא רק בדיעבד. שאני לא אומרת לו "אני רוצה לישון אצלך, בוא תאסוף אותי" אלא אומרת "יש לך כוח לאסוף אותי? למרות שאני קמה מחר מוקדם ועייפה עכשיו?" ובעצם בוחנת אותו, רוצה לשמוע ממנו דברים מסויימים. יש בזה הרבה אמת לצערי. זו הדפיקות שלי. לא שהוא מושלם, אבל הוא צודק בזה.

אני מחפשת מישהו שירעיף עלי אהבה כי רק אז אני מרגישה שבטוח לי מספיק כדי להרעיף את האהבה שלי. כדי להגיד מה אני רוצה ולהגיד בכלל שאני רוצה.

 

הוא צודק, ויחד עם זאת, התקשרתי כדי להגיד שאולי דיברנו מאוחר מדי, אבל שחבל לי על זה.

אבל גם הוא חשב מאז אתמול.

 

וכנראה שאנחנו לא צריכים לחזור להיות ביחד, לפי הדברים שהוא אמר.

הוא הודה שכנראה לא היה בא לישון אצלי (אני עדיין גרה אצל ההורים אבל עוברת עוד חודש, ולא לתל אביב). הוא יש לו את העולם שלו.

 

אולי כל התיאוריה שלי על בני שלושים נכונה. אולי בגיל הזה והלאה כל מה שאישה יכולה לעשות זה להצטרף למסע של הגבר, הסיכויים שלו לשנות את עולמו עבור אישה קטנים יותר. אולי כי הוא התקבע כבר, אולי כי הוא שינה את עצמו ואת החיים שלו בעבר למען אישה ונכווה. התוצאה היא אחת.

 

אני מחפשת מישהו שניצור ביחד איזו שהיא מציאות חדשה משותפת לשנינו. לא בהכרח נגור ביחד. אבל שיהיו דברים בחיינו שלא היו לפני כן, שהם חדשים לשנינו. ונשנה כל אחד את עצמו במידה כזו או אחרת כך שייווצר מקום חדש בו לא היינו לפני כן עם אחד או שניים או חמישה מהאקסים שלנו. ונראה לי שבגיל מסויים אדם נסגר. אגב, גם בחורות בנות שלושים לדעתי הן באותה בעיה. החיים שלך נכנסים לתבנית שכבר לא רוצים לשנות עבור אף אחד. אולי זה טוב כששני אנשים הם ככה, אבל לי זה נשמע ממש ממש רע. כאילו יושבים אחד צמוד לשני, אבל כל אחת בשקית הפלסטיק שלו. נכון, אפשר לראות דרך, וגם קצת לגעת, אבל המחסום שם. וכל אדם ביקום שלו.