אשליות במגירה

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

לפני כמה ימים החלטתי לקשט אחד הקירות בדירה החדשה בציור של פריחת הדובדבן. באינסטינקט חשבתי על ציור כזה ליד או מאחורי שולחן האוכל, בליווי אהיל מנורה גדול, עגול ולבן כירח שישלים את המוטיב היפני.

 

מאז גיליתי שהסימבוליות של פריחת הדובדבן שונה בין התרבות היפנית לסינית. בקצרה, בתרבות הסינית הפריחה מסמלת עוצמה, מיניות ודומינטטיות נשית (מגניף לי) וביפנית, את הארעיות שבחיים. פריחת הדובדבן מאוד קצרה, ונושרת מהעץ כמו שלג בשיא היופי שלה. הסמוראים עשו ממנה את הסמל שלהם, כיוון שזכירה מתמדת של המוות בחיים שלנו גורמת לנו לחיות אחרת, למצות את החיים, ולנהוג בכבוד (לשמור על יושרה) כיוון שאם החיים קצרים, אז קטנוניות, חמדנות ואכזריות הם מיותרים.

אולי זה נשמע מורבידי לשים תזכורת למוות ליד שולחן האוכל, אבל נראה לי מאז שקראתי וראיתי שהרעיון שלי טוב, והסיכוי שאני אוציא אותו לפועל אפילו גדל בעקבות כך.

 

כדי למצוא השראה לשרטוטים המקדימים, חיפשתי כל מיני תמונות בגוגל, הנה שש מהן. עכשיו רק נותר להבין מה משותף בין כל התמונות? איך הפרחים מתפזרים על הענף בצורה האידאלית? באיזה צבע בכלל הפרחים- אדומים, ורודים או לבנים?

מקווה להעלות לכאן שרטוטים כשיהיו.

 

 

 

הבוקר, עוד במיטה, חשבתי על מה אני רוצה לאכול לארוחת בוקר. חשבתי כמה מתחשק לי פרנץ' טוסט, ואפילו התכוונתי לעשות כזה, מלחם חי, כי זה מה שיש.

עד שיצאתי מהמיטה הבנתי שאולי זה רעיון רע.

 

יש לי ארבע שעות עד שאצטרך ללכת לעבודה. להסתובב בישרא נראה לי כמו דרך הולמת להעביר את הבוקר, אבל האמת, אחרי ארוחת בוקר של חצי שעה ומעבר על חצי מהעיתון של הסופ"ש, אני לא יכולה ממש לטעון שלא מרחתי את הבוקר הזה כבר גם ככה.

 

כסטודנטית בחופשת הקיץ שלה, מבאס אותי כל פעם מחדש להתעמת עם העובדה שתמיד יש עוד הגשה אחת "קטנה" לפני שהשנה הזאת באמת באמת מסתיימת. עוד לא קיבלתי ציונים לרוב הקורסים שלי, והגשה לא קטנה בכלל מחכה לי מעבר לפינה. והמוח שלי כבר לא במצב אינטלקטואלי בשיט. החום, העבודה המרובה, והלחות, כולם הפכו את הקופסה האפורה שלי לדייסה.

ואם בתחילת השנה הזאת כבר התחלתי להתעניין בתואר שני, הרי שעכשיו, כשזה לכאורה הרבה יותר רלוונטי, אין לי שמץ של אנרגיה להשקיע בכיוון. לחפש, לקרוא, לחלום, לחשוב האם בחו"ל או בארץ ומי בכלל יתן לי מלגה עם ממוצע שירד מתחת ל-95. אני לא רוצה שבגלל העצלנות שלי ההחלטה שתתקבל תהיה בינונית. יש בי צד ששואף כל כך חזק ורחוק, אני סומכת עליו. רק מחכה שהוא ייכנס לפעולה כבר..