אשליות במגירה

אני אשליות ואני על גלולות.

כבר הרבה זמן אני על גלולות, ועברו כמה שבועות מאז התלוננתי על איך חיי השתנו בעקבות הגלולות (נגד הריון.)

החזה שלי עדיין ענק, תודה :) 75D ובימים טובים הוא עוד גולש החוצה מהחזייה.

הפנים נקיות יותר, פחות פצעים, זה נכון, כמעט חלקות אפילו לפעמים.

 

אבל הנפש, הנפש, תאמינו לי, המגירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר. בשבועיים האחרונים, שלוש התקפות בכי ספונטניות, בלתי-רצויות, מוגזמות בעליל, על הדברים הפעוטים ביותר. היום הייתי אצל רופאת משפחה להוציא מרשם חדש לגלולות (אך, הסימבוליות!) והיא אמרה לי שרק רופא נשים יכול לתת מעכשיו את הגלולות שלי. ישבתי שם, הקשבתי לה, הבנתי, התחלתי לחשב מה אני אעשה, ותוך כדי התחיל לעלות בי הבכי.

יצאתי מהמשרד של הרופאה הנחמדה שכנראה ראתה כמה זה מפריע לי והתנצלה כמה פעמים, ואיך שיצאתי ממשרדה עשיתי פניית פרסה לשירותים, ועוד לפני שהספקתי לנעול את הדלת פרצתי בבכי. הרגשתי מטומטמת, אני מודה. איזו סיבה מוזרה לבכות!

 

בכיתי ובכיתי, בכי כזה חזק, עוויתי, שלא שואל אותך אם לצאת, שגורם לך לטפטף נחלים של דמעות ונזלת על הרצפה, שקשה להחניק את הצלילים שלו (אפילו שיש תאים אחרים של שירותים ליד). ואחרי שחשבתי שסיימתי לבכות יצאתי, והעיניים שלי היו אדומות אבל נראיתי מאוד יפה לדעתי.

 

אשה רגשנית יכולה להיות דבר מאוד יפה לפעמים.

 

היום מאוחר יותר, בלימודים, דיברתי עם אחי בטלפון והוא היה כל כך עצוב. כל כך עצוב.. הלכתי לשירותים ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי כי אני עצובה בשבילו, כי אני חסרת אונים לעזור לו, כי קשה לי לראות אותו ככה כל כך הרבה זמן. כי הוא נמצא במקום עמוק ושחור ואני רואה אותו שם ולא יודעת איך למשוך החוצה.

 

ועד כמה שזה נורא, לא תמיד אני רוצה או יש לי כוח למשוך אותו החוצה.

 

ישבתי לי בערב בבית, אחרי עוד יום ארוך של 10 שעות, ואמרתי לעזאזל, אני רוצה להיות שמחה. עבר עלי יום מחורבן מבחינת מצב רוח, והנה אני מרגישה את השימחה מתחילה לבוא אלי, והוא לידי עצוב. וזה הפריע לקיומי האדיש והפתטי וכעסתי.

 

הלכתי לחדר כי רציתי לבכות שוב אבל במקום לבכות עשיתי חתך קטן על הבטן עם הסכין היפנית הורודה עם הנצנצים.

 

לאחרונה אני חותכת את עצמי הרבה, תמיד שריטות קטנות ובלתי מזיקות, אבל בחיי שאף פעם זה לא היה בתדירות הזאת.

 

והיות וביום שישי אני אהיה עם משהו כמו בגד ים אני ממש צריכה לחשוב חמש פעמים לפני שאני חותכת. מזל שאחרי יום שישי אני אוכל לחתוך איפה שבאמת בא לי - בירכיים, בבטן, אולי בחלק העליון של הידיים, החזה.. מוזר, אומרים שחותכים כדי להוציא את הכאב הנפשי. אבל חשבתי שאני כבר מוציאה אותו עם כל הבכי ההיסטרי הזה. כנראה שזה לא מספיק?

 

ובמקביל לימודים באטרף, אני מקבלת שבחים, נהנית מהלימודים ממש! בחיי!! שמחה כל כך שמצאתי כיוון בחיים. חושבת על תואר שני. שמחה לחיות, לרוב. ומקווה לזכור לעתים יותר קרובות שיש לי את הבלוג הזה, המקום הזה לאוורר את הראש.

סיננתי את הערס, זה לא יקרה יותר.

היו לי שני דייטים עם בחור ממש מקסים, נקרא לו שמיל. אנחנו פשוט מדברים שעות, וזה מרגיש כל כך נכון. הטעם שלו כשאנחנו מתנשקים הוא מושלם, הריח גם. זה די נדיר. מקווה שיימשך, כמה שיותר.

דווקא לצאת פתאום עם מישהו שהוא לא פשרה, שהוא מתאים מכל כך הרבה בחינות, עושה לי הרבה חושבים, עושה לי חשק לא להתפשר יותר. עושה לי חשק להכיר אותו יותר, להפגש איתו עוד, לבדוק אם אני כן יכולה להיות מונוגמית. אני לוקחת דברים רגוע איתו, ממש לא בא לי לקפוץ איתו למיטה למרות שיש כימיה מינית לגמרי והוא מושך אותי. 

נמאס לי מעיצוב הבלוג וגם הייתי צריכה לשנות אותו מסיבות בטחוניות.

האמת, את העיצוב הקודם עשיתי בהרבה יותר חשק וחזון, והפעם זה היה קר, פרקטי וחסר רגשות.. אז אני מניחה שזה ישתנה שוב בקרוב.

 

ועכשיו ~אנחה~

אני לא כותבת.

אני גם לא כל כך מפנטזת.

אני עובדת, הולכת לראיונות עבודה, לומדת, חושבת על איזה קורסים לקחת. שותה, כמעט כל ערב, לפחות איזו בירה. מעשנת יותר מדי סיגריות. רואה המון טלויזיה. אוכלת, אבל בלי המון חשק.

 

לא באמת חושבת שאני אמצא מישהו בזמן הקרוב, פשוט כי אני לא עושה שום מאמצים לכיוון. וגם אם הייתי עושה, אין לי האנרגיות להתמיד בזה מעבר לפגישה ראשונה וחשד להתלהבות/ אכזבה.

 

שטה קדימה, מבחינה מקצועית, תעסוקתית, קידום אישי ושיט, אבל חסרת רגשות. מרגישה שאין לי חברים. לפחות לא כאלה שאני יכולה לחלוק איתם דברים שכרגע בא לי לחוות. דווקא מבחינה מקצועית, חצי שנה לפני סיום התואר, פתאום יש דיבור כזה על עבודה ועל התחום המקצועי, אני וחברים בלימודים וחברים לא מהלימודים אבל שעוסקים בתחום, מרגישה שסוף סוף מצאתי כיוון משמעותי בחיים. המקצועיים. נשאבת חזרה לוורקוהוליות שלי. לא כל כך מוצאת את עצמי כשיש זמן פנוי. מעדיפה לצאת מהבית, להעסיק את עצמי, להרוויח עוד גרוש וחצי, לא להסתכל על חנויות בגדים כי צריך לחסוך כסף. לא יודעת אם זו מסכנות או התנהגות חכמה. זוממת לקרוע כל עול מעלי. אבל לא עושה את זה. מתה לעשות עוד פירסינג. מתה להרגיש שוב כאילו מישהו מבין אותי, בקטע של מה שמסתובב לי בראש.

 

ראיתי היום חצאית, היתה קצת קטנה עלי. אבל יפהפיה, נראית כמו משהו משנות החמישים.

 

מה עוזרים בגדים יפים אם אין חברים לצאת איתם? מה עוזר כל מה שיש לי בין האוזניים כשאני רק מחכה בערב להיות מספיק עייפה כדי ללכת לישון?

 

רוצה לפגוש מישהו, מישהי, חדשים. התחושה הזאת יקרת ערך עבורי.

 

רוצה להגשים חלום שיש לי כבר חודשים רבים, לצבוע לבלונד פלטינה. חבל לי על ה- 300 שקל ביקור במספרה.

 

הבוקר, עוד במיטה, חשבתי על מה אני רוצה לאכול לארוחת בוקר. חשבתי כמה מתחשק לי פרנץ' טוסט, ואפילו התכוונתי לעשות כזה, מלחם חי, כי זה מה שיש.

עד שיצאתי מהמיטה הבנתי שאולי זה רעיון רע.

 

יש לי ארבע שעות עד שאצטרך ללכת לעבודה. להסתובב בישרא נראה לי כמו דרך הולמת להעביר את הבוקר, אבל האמת, אחרי ארוחת בוקר של חצי שעה ומעבר על חצי מהעיתון של הסופ"ש, אני לא יכולה ממש לטעון שלא מרחתי את הבוקר הזה כבר גם ככה.

 

כסטודנטית בחופשת הקיץ שלה, מבאס אותי כל פעם מחדש להתעמת עם העובדה שתמיד יש עוד הגשה אחת "קטנה" לפני שהשנה הזאת באמת באמת מסתיימת. עוד לא קיבלתי ציונים לרוב הקורסים שלי, והגשה לא קטנה בכלל מחכה לי מעבר לפינה. והמוח שלי כבר לא במצב אינטלקטואלי בשיט. החום, העבודה המרובה, והלחות, כולם הפכו את הקופסה האפורה שלי לדייסה.

ואם בתחילת השנה הזאת כבר התחלתי להתעניין בתואר שני, הרי שעכשיו, כשזה לכאורה הרבה יותר רלוונטי, אין לי שמץ של אנרגיה להשקיע בכיוון. לחפש, לקרוא, לחלום, לחשוב האם בחו"ל או בארץ ומי בכלל יתן לי מלגה עם ממוצע שירד מתחת ל-95. אני לא רוצה שבגלל העצלנות שלי ההחלטה שתתקבל תהיה בינונית. יש בי צד ששואף כל כך חזק ורחוק, אני סומכת עליו. רק מחכה שהוא ייכנס לפעולה כבר..