אשליות במגירה

אוקיי, היות והעניין עם הבחור שמיל נגמר כבר איזה יומיים שלמים, אני פונה למחשבות אחרות.

כמו שכתבתי בעבר, די התמכרתי לקריאה באתר הכלוב, זה עושה לי משהו בלתי מוסבר (כלומר, חוץ מזה שלפעמים זה מרטיב אותי רצח) ואני מוצאת את עצמי שואלת-

לחזור לאקשן?

 

החשק לקבל מכות ירד, אני מודה. לא שנעלם, אבל לא בלהט שהיה לפני שבועיים-חודש..

ועם זאת לא נעלם. לא נעלם בכלל.

 

אני עוד לא יודעת מה אני רוצה- זוגיות רגילה עם קצת קינק במיטה? דמות אב שתשלים את עולמי? או סתם לחוות כאב מהסוג המזקק והממש-כואב?

ואני לא מכירה את עצמי, לא יודעת לנהל שיחות אמת עם מה שבפנים אצלי. אז אני נאלצת לנסות ולהבין בדרכים עקיפות מה יעשה לי טוב.

 

אני יודעת שבקרוב אחזור להתנסות, ולו רק כי הסקרנות להבין מה יש שם ומה אני מחפשת שם גדולים ממני. אני רק מקווה שזה יהיה יותר טוב ויותר עמוק מאשר סיבוב ראשון..

מאתמול תהיתי מתי הוא יתקשר והתחלתי לפתח טינה לבנאדם, לא ידעתי איך לפרוק את הכעס הזה כשנדבר. איך מבקשים ממישהו לדבר או להפגש לעתים קרובות יותר. איך להגיד שזה לא מספיק, שאני מחפשת בן זוג ולא ידיד לראות איתו סרטים ולשכב איתו.

 

אז היום הוא התקשר (לפחות טרח להתקשר) ואמר שזה לא זה, ואמרתי טוב, היה נחמד וזהו. נגמר.

 

דיברתי עם ידיד טוב שלי (שנינו בוכים אחד לשני כל הזמן על עולם הדייטינג והזוגיות האכזר) ואמרתי לו שיש לי תחושה שיש לי תבנית קבועה. הוא אומר שלא, שזו לא אותה השיחה עם אותה הבעיה שהיתה לי עם אחרים. ועדיין יש לי תחושה.

כאילו, אני בחורה סבבה. ויש לי חשד שזה שאני סבבה אז אנשים לא מרגישים צורך להתאמץ. גם אם לא מדברים כל יום אני סבבה, וגם אם לא מביאים פרחים או משקיעים או ווטאבר זה בסדר לי, באמת. וגם אני אדם פתוח ולא ממש שומרת לעצמי - אם כי כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו ולדעת כמה עובדות עסיסיות על מישהו ממש לא אומר שאתה מכיר אותו והוא לא מעניין יותר. אז בקיצור אני שוב מרגישה שאני פשוט אני ועוד מישהו הגיע שלא ממש יכול להתמודד עם זה. אפילו אם בהתחלה זה הגניב אותו.

 

זה בסדר. הסקס היה אחלה, אבל זה היה פשוט שני ידידים שעושים סקס.

 

בא לי בן זוג. רומנטיקה. לא פרחים ושוקולד (אם כי זה נחמד) אלא המבט הזה בעיניים, החזקת היד שמרגישה כמו הרגע הכי משמעותי בעולם, של משהו שהוא כמעט חיבור לאדם אחר, שבו לרגע אתה לא לבד.

ואני לא מוכנה להשיג את זה באמצעות זיוף אישיות של "בת" כי אני מקסימה כמו שאני.

 

אז בהצלחה לי שוב!!

אז לאן נעלמתי?

הכל טוב מהרגיל, או רע מהרגיל? מצד אחד, חזרתי לחיים מלאים, מלאים בלימודים, אנשים וכולי. הפסקתי לעשן, טיפלתי ביד הדפוקה שלי, התפטרתי משתי עבודות (הלימודים תופסים זמן וגם הרבה יותר מעניינים). עדיין יוצאת עם הבחור שמיל.

 

מצד שני, חתכתי את עצמי פעמיים השבוע, ורציתי הרבה יותר. זה לא קרה לי הרבה זמן, ולא בתכיפות הזאת.

 

מצד שלישי, אני שמחה לחוות פגישות לא צפופות מדי עם בחור שנראה טוב, עושה לי טוב, טוב לי איתו, ומצד רביעי ההתמכרות שלי לקריאה בכלוב לא מפסיקה. אני קוראת, ואז קוראת עוד קצת, ואז קוראת פה, ושם, וכבר אין מה לקרוא, אז קוראת דברים לא מעניינים, ואז מתחילה לקרוא את הבאנרים וה-URL כשממש אין לי מה לקרוא. יש לי תחושה שאני רוצה מכות. (בבקשה, זה לא הזמן להציע הצעות מגונות בתגובות כאן למטה). למה אני רוצה כאב? האם הנשיכות ששמיל מואיל בטובו לתת לי כשהוא מפסיק להתאפק יספיקו לי? למה אני לא יכולה להפסיק לקרוא סיפורים כתובים בעילגות על בחורות שמושפלות עד עפר בצורה שבכלל לא עושה לי כלום? מה אני אמורה לעשות, להמשיך לצוד ולחפש גברים שיעשו בי שמות? להמשיך ולחפש מה בדיוק עושה לי את זה? זה נראה לי מסוכן, נראה לי שטחי, נראה לי כמו לקחת סמים- מיועד להרים אותי הכי גבוה שיש ותמיד מפיל אותי הכי למטה ואני לא מכבדת את עצמי בכלל.

 

אולי מה שאני צריכה לעשות, הוא הדבר שלא עשיתי כל כך הרבה זמן. לחפש, כן לחפש, את מה שעושה לי טוב. אבל לא ברחוב, בג'ונגל, בשוק, כל פעם עם מישהו אחר. אולי אני צריכה איזה שמיל אחד עם לב במקום הנכון וחרמנות לא קטנה במכנסיים שביחד נוכל להבין איזה משהו. אולי. אולי אני אתאכזב, אבל עם השמיל הזה ידעתי מהפעם הראשונה - צריך לבדוק אם יש כאן קייס.

אוף אני לא מאמינה כמה מהר אני נופלת לתבניות התנהגות מוכרות ודפוקות שלי.

הבחור שמיל ואני יצאנו עד כה לשני דייטים, היה מוצלח, כזו כימיה שבשיחה משובחת, שעות של דיבור, מרגיש כמו התאמה אמיתית.

בדייט השני הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצלו, הבחור השקיע! הייתי מוחמאת. חמש שעות עברו כמו חצי שעה. בסופה הוא שאל אותי אם יראה אותי עוד השבוע, אמרתי לו שנראה לי שכן.

אתמול דיברנו בטלפון, עוד שיחה שמתארכת...

ובסוף השיחה שמיל אומר "טוב, נדבר".

טוב, נדבר?!?

טוב, נ-ד-ב-ר?!?!?!?

מה עם "טוב, אז מה עם איזו בירה מחר? סרט? גלידה? סתם לשבת אצלי ללטף את החתול? ללטף אותי?"

כלום.

אז אני שואלת את חברה שלי, מה פשר ה"נדבר". היא אומרת שאולי זה היה בטעות. אני מאמינה לה.

אבל היום הוא עדיין לא התקשר אלי.

ואני ישר אומרת לעצמי בראש משפטים כמו "אם הוא לא מתקשר היום הוא לא רציני. זה סתם.". קשה לי להיות קלילה במקרה הזה. זה לא הערס, שתמיד היה ברור שזיווג משמיים זה לא, אלא יותר כמו יזיזות לא משובחת במיוחד.

הבחור הזה ואני, אנחנו מתאימים. יש בו משהו, יש לו לב טוב. הוא קצת חנון, אבל מקסים. קצת נוירוטי, אבל נינוח בכל זאת איכשהו, כאילו מכיר את העור שלו כבר. וכשאנחנו מתנשקים, הטעם הזה.. כבר טעמתי את זה בעבר.. לא זוכרת מתי, זה טעם של "כן, את אמורה לנשק את האדם הזה". נשיקה כזו כמו שצריך, שאני לא חושבת תוך כדי על הזווית של הראש שלי או מתי נשלח ידיים.

בדקה וחצי ושני דייטים חזרתי להיות אני החרדה. כל מה שאני יכולה לעשות זה להתבונן בעצמי, לראות את המוגזמות של התגובות שלי, ולקוות שהוא יתקשר...

סיננתי את הערס, זה לא יקרה יותר.

היו לי שני דייטים עם בחור ממש מקסים, נקרא לו שמיל. אנחנו פשוט מדברים שעות, וזה מרגיש כל כך נכון. הטעם שלו כשאנחנו מתנשקים הוא מושלם, הריח גם. זה די נדיר. מקווה שיימשך, כמה שיותר.

דווקא לצאת פתאום עם מישהו שהוא לא פשרה, שהוא מתאים מכל כך הרבה בחינות, עושה לי הרבה חושבים, עושה לי חשק לא להתפשר יותר. עושה לי חשק להכיר אותו יותר, להפגש איתו עוד, לבדוק אם אני כן יכולה להיות מונוגמית. אני לוקחת דברים רגוע איתו, ממש לא בא לי לקפוץ איתו למיטה למרות שיש כימיה מינית לגמרי והוא מושך אותי.