אשליות במגירה

מאתמול תהיתי מתי הוא יתקשר והתחלתי לפתח טינה לבנאדם, לא ידעתי איך לפרוק את הכעס הזה כשנדבר. איך מבקשים ממישהו לדבר או להפגש לעתים קרובות יותר. איך להגיד שזה לא מספיק, שאני מחפשת בן זוג ולא ידיד לראות איתו סרטים ולשכב איתו.

 

אז היום הוא התקשר (לפחות טרח להתקשר) ואמר שזה לא זה, ואמרתי טוב, היה נחמד וזהו. נגמר.

 

דיברתי עם ידיד טוב שלי (שנינו בוכים אחד לשני כל הזמן על עולם הדייטינג והזוגיות האכזר) ואמרתי לו שיש לי תחושה שיש לי תבנית קבועה. הוא אומר שלא, שזו לא אותה השיחה עם אותה הבעיה שהיתה לי עם אחרים. ועדיין יש לי תחושה.

כאילו, אני בחורה סבבה. ויש לי חשד שזה שאני סבבה אז אנשים לא מרגישים צורך להתאמץ. גם אם לא מדברים כל יום אני סבבה, וגם אם לא מביאים פרחים או משקיעים או ווטאבר זה בסדר לי, באמת. וגם אני אדם פתוח ולא ממש שומרת לעצמי - אם כי כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו ולדעת כמה עובדות עסיסיות על מישהו ממש לא אומר שאתה מכיר אותו והוא לא מעניין יותר. אז בקיצור אני שוב מרגישה שאני פשוט אני ועוד מישהו הגיע שלא ממש יכול להתמודד עם זה. אפילו אם בהתחלה זה הגניב אותו.

 

זה בסדר. הסקס היה אחלה, אבל זה היה פשוט שני ידידים שעושים סקס.

 

בא לי בן זוג. רומנטיקה. לא פרחים ושוקולד (אם כי זה נחמד) אלא המבט הזה בעיניים, החזקת היד שמרגישה כמו הרגע הכי משמעותי בעולם, של משהו שהוא כמעט חיבור לאדם אחר, שבו לרגע אתה לא לבד.

ואני לא מוכנה להשיג את זה באמצעות זיוף אישיות של "בת" כי אני מקסימה כמו שאני.

 

אז בהצלחה לי שוב!!

דיברתי איתו עכשיו.

הוא גם חשב מאז אתמול. הפריע לו מה שאמרתי. שאני לא אומרת כשמשהו מפריע, אלא רק בדיעבד. שאני לא אומרת לו "אני רוצה לישון אצלך, בוא תאסוף אותי" אלא אומרת "יש לך כוח לאסוף אותי? למרות שאני קמה מחר מוקדם ועייפה עכשיו?" ובעצם בוחנת אותו, רוצה לשמוע ממנו דברים מסויימים. יש בזה הרבה אמת לצערי. זו הדפיקות שלי. לא שהוא מושלם, אבל הוא צודק בזה.

אני מחפשת מישהו שירעיף עלי אהבה כי רק אז אני מרגישה שבטוח לי מספיק כדי להרעיף את האהבה שלי. כדי להגיד מה אני רוצה ולהגיד בכלל שאני רוצה.

 

הוא צודק, ויחד עם זאת, התקשרתי כדי להגיד שאולי דיברנו מאוחר מדי, אבל שחבל לי על זה.

אבל גם הוא חשב מאז אתמול.

 

וכנראה שאנחנו לא צריכים לחזור להיות ביחד, לפי הדברים שהוא אמר.

הוא הודה שכנראה לא היה בא לישון אצלי (אני עדיין גרה אצל ההורים אבל עוברת עוד חודש, ולא לתל אביב). הוא יש לו את העולם שלו.

 

אולי כל התיאוריה שלי על בני שלושים נכונה. אולי בגיל הזה והלאה כל מה שאישה יכולה לעשות זה להצטרף למסע של הגבר, הסיכויים שלו לשנות את עולמו עבור אישה קטנים יותר. אולי כי הוא התקבע כבר, אולי כי הוא שינה את עצמו ואת החיים שלו בעבר למען אישה ונכווה. התוצאה היא אחת.

 

אני מחפשת מישהו שניצור ביחד איזו שהיא מציאות חדשה משותפת לשנינו. לא בהכרח נגור ביחד. אבל שיהיו דברים בחיינו שלא היו לפני כן, שהם חדשים לשנינו. ונשנה כל אחד את עצמו במידה כזו או אחרת כך שייווצר מקום חדש בו לא היינו לפני כן עם אחד או שניים או חמישה מהאקסים שלנו. ונראה לי שבגיל מסויים אדם נסגר. אגב, גם בחורות בנות שלושים לדעתי הן באותה בעיה. החיים שלך נכנסים לתבנית שכבר לא רוצים לשנות עבור אף אחד. אולי זה טוב כששני אנשים הם ככה, אבל לי זה נשמע ממש ממש רע. כאילו יושבים אחד צמוד לשני, אבל כל אחת בשקית הפלסטיק שלו. נכון, אפשר לראות דרך, וגם קצת לגעת, אבל המחסום שם. וכל אדם ביקום שלו.

 

 

הבוקר המשיך בסימן של הכחשה. לא הפסקתי לחשוב עליו. אבל העובדה שהחל מאתמול אני לא אראה אותו יותר לא נחתה עלי במובן הרגשי. הלכתי לשעתיים של עבודה שאחריהן קבעתי להפגש עם שני חברים ללימודים.

אחד ביטל.

לשנייה כבר שלחתי סמס "נראה לי שעשיתי טעות שנפרדתי ממנו".

לשמחתי היא יכלה לצאת מהעבודה שלה ולהפגש איתי לצהריים.

הסברתי לה שנראה לי שעשיתי טעות. לפני יומיים ישבתי אצלה בסלון בשעות המאוחרות, אמרתי לה איך אני מרגישה כלפי ההערה שלו (ראו פוסט "החברה הבאה שלך") ואיך זה מצטרף לי לעוד המון דברים. עכשיו אני זאת שיושבת ושאומרת לה שציירתי לה תמונה שחורה אז בסלון. קיבצתי כל דבר שלילי שאני זוכרת וזה יצר גוש ענק של חרא. אבל בעצם היו המון דברים טובים, וגם אתמול כשבאתי להפרד ממנו התגובה הראשונה שלי כשראיתי אותו זה כיף. כי ככה טוב לנו ביחד כזה.

 

בקיצור, ישבתי מולה היום בצהריים, בוכה אל תוך מפיות "בתאבון" של איזו סלטייה, מנסה להסביר שעשיתי טעות.

את אותה הטעות שחששתי ממנה. לבוא אליו עם החלטה, אטומה, לא באמת מקשיבה ולא באמת מוכנה לשמוע. כאילו אין כבר שני אנשים. הייתי בחורה עם משימה- לבוא, להפרד, לחזור הביתה. ורק אחר כך התחלתי להבין מה הוא אמר לי. שכל הירידה בתדירות הפגישות הפריעה לו. שמבחינתו הוא התאים את עצמו למצב החדש שלי. שהוא פינה יותר את סופי השבוע כדי שיהיה לנו יותר זמן להיות יחד כשאני לא עובדת (ואת זה הוא לא אמר לי לראשונה אתמול). וחשבתי לעצמי היום פתאום, אם נפרדתי ממנו בעיקר כי חשבתי שלא אכפת לו שאנחנו נפגשים פחות, וטעיתי, אז אין באמת הצדקה לפרידה. ולפגיעה בו. אני כל הזמן תוהה, אולי אם הייתי לא מחכה ומתבשלת בתוכי, אז כל הדבר הזה היה מריבה ולא שיחת פרידה?

 

סיימתי את השיחה עם החברה בהחלטה לנסות ולדבר איתו. אף פעם לא עשיתי כזה דבר, לדבר אחרי פרידה.

התקשרתי והוא היה בנסיעה וביקשתי ממנו לדבר, הוא אמר שבכל מקרה זה לא יהיה פנים אל פנים, אמרתי לו "מה שנוח לך" למרות שהעדפתי לא בטלפון וקבענו טנטטיבית לדבר בערב. אני אראה אם הוא מתקשר, ואם לא אני אנסה.

 

אני לא רוצה לשחק לו בשכל, אבל כמו שחברה שלי אמרה, בקשרים רומנטיים הרבה דברים משתבשים בשכל, לטובה ולרעה.

 

אם לא יהיה לו כוח או רצון לדבר איתי, לנסות שוב, אז זה יהיה חבל אבל אני אבין.

אבל כרגע אני מעדיפה לקוות לטוב. להזדמנות שנייה.

 

 

לקח בדיוק 4 דקות עד שאתחיל להרגיש תחושת החמצה. אני באוטו, מוזיקה רועשת ברקע (kyuss למתעניינים) ואני חושבת לעצמי.

הוא אמר שהוא הבין את הכל אחרת. שנפגשנו פחות, נכון, אבל הוא ראה את זה כהתחשבות בי ובזה שנהייתי עסוקה בשתי עבודות פתאום. שבגלל זה לא נדלקו לו נורות.

 

אומר שלא דיברנו הרבה בטלפון כי אמרתי לו שאני לא אוהבת לדבר בטלפון. זה נכון. אבל, אמרתי, אם לא מתראים שלושה ימים ובזמן הזה רק מדברים פעם ביום לשתי דקות, זה מעט. אין קשר.

 

בקיצור, התחלתי לחשוב שאולי הכל אי הבנה אחת גדולה. כזאת אני.

אמרתי לעצמי, אולי, אבל אם אני לא רואה אותו שלושה ימים ולא אכפת לי, גם זה אומר משהו. ולמרות כל מה שהוא אומר, אפשר להתאמץ יותר, כשרוצים להפגש מוצאים דרכים ואם לא אז מבטאים את הרצון. הביטוי של הרצון יכול לגשר על כל כך הרבה. שיחה בה הוא אומר שחשב עלי. בשיחת הפרידה היום הוא אמר שאם הוא מתקשר לשתי דקות, כי הוא חשב עלי, אז... (לא משנה ההמשך). וצרם לי שבעצם אולי הוא הרגיש ככה אבל אף פעם לא ידעתי. הוא היה מתקשר כשהוא ברכבת, או הולך מתחנת האוטובוס לעבודה. בדרך, על הדרך, בדרך מ- או ל-, הרגשתי כמו פילר. ממלאת זמן פנוי ומת שיש לו מדי פעם.

 

שעצם זה שאני אומרת לך כאלה דברים, לא אומר שבהכרח הכל מת. אולי אם לא תתייחס אל זה ככה, אלא תקח לי את היד ותסביר לי שהבנתי את הכל לא נכון, אבל ברגש ולא דרך השכל, אולי אני אגיד, עשיתי טעות. סליחה, טועים. בוא נמשיך. אבל זה לא מה שקרה.

 

שנינו נכנסנו לקשר הזה עם מגננות יחסית גבוהות, כל אחד מסיבותיו הוא. אולי זה מה שמנע מאיתנו להתחבר יותר טוב. ואולי לא, ולא נועדנו להיות ביחד.

 

הבחור בן שלושים, ואף פעם לא נפרדו ממנו. הוא היה תמיד זה שנפרד ממישהי (חוץ מקשר אחד שלטענתו זה היה כמעט הדדי).

תרדוף אותי המחשבה, אולי הייתי חייבת להיות הראשונה שלו. אולי יצר התחרותיות שלי והפחד שלי להניח את ראשי על גרדום כמעט בטוח, מנעו ממני לתת צ'אנס למה שהיה קשר באמת באמת מיוחד. לא יהיה קל להתעלות עליו, כבנאדם וכחבר. הוא יחיד ומיוחד במינו, ואני לא אומרת את זה על הרבה אנשים.

 

בינתיים מרגישה טוב, לא בוכה. מחכה שהכל ינחת, רק בבקשה לא הלילה. אני צריכה לישון (כזאת אני, אנוכית). שכחתי את התחושה של להפרד ממישהו (היה לי רצף די ארוך שבו נפרדו ממני בעיקר). אני מאחלת לו שתהיה לו מישהי ממש מתאימה. כל כך מגיע לו. והייתי צריכה להגיד לו את זה.